ממש מתחשק לי לעשות עסקה עם הפוליטיקאים: מי שיבלבל לי פחות את המוח עם מסרונים והודעות דוא"ל, יזכה לקול שלי. הבעיה היא שזה לא באמת עובד ככה, כי סביר להניח שאני לא אזכור את קיומם של אלה שלא יזכירו לי אותו.
בכל מקרה, אחד הבונוסים של תקופת בחירות הוא הכיף של לנתק למישהו את הטלפון בפרצוף בלי שהוא ייעלב. אני מציעה שכשאתם מתכננים את תקציב הפרסום שלכם, תבדקו כמה אנשים מקשיבים להודעות הטלפוניות מעבר ל"שלום, כאן נפתלי...".
אך האמת היא שלא הוגן לקטר על כך שמטרידים את מנוחתי, כשיש הרבה אנשים טובים במחננו שמנסים לעבוד ולשנות. אז קודם כול, שכוייח לתקומה שהחליטו להישאר בבית היהודי, ותודה על השפיות. קרבות החרד"לים והד"לים אינם אהובים עליי בלשון המעטה, למרות שאני יכולה להבין את הרקע שלהם. הבעיה היא שאנחנו עוסקים בנושאים עקרוניים, ותמיד יש את ההתלבטות עד איפה, אם בכלל, אפשר לעגל את הריבוע. נדרשת הרבה חוכמה כדי לשלב פוליטיקה ואידיאולוגיה, בוודאי אידיאולוגיה שמגיעה מבית המדרש.
בשבועות האחרונים היו לי שפע הזדמנויות ללמוד על הגעה להחלטות משותפות. או בקיצור, על חיים באהבה ואחווה, שלום ורעות. בערך כל דברי התורה בסעודות השבע ברכות דנו בזה מזווית כזו או אחרת, וסיכמו את הסטאז' שערכנו בעצם הארגון המשותף של האירוע.
המסקנה האישית שלי היא שמדובר קודם כול בעניין של רצון. איך אני אומרת לילדים שרבים כשצפוף להם באוטו? אם תחליטו שאתם רוצים להסתדר, תסתדרו מצוין. אם לא, גם סמיטריילר לא יועיל.
לדעתי, מילת המפתח כאן היא קודם כול כבוד. להבין שגם אם השני לא חושב בדיוק כמוני, זה לגיטימי. לכל אחד סדרי העדיפויות שלו, החינוך שלו והסטנדרטים שלו. לא ייתכן ששתי סיעות, או משפחות, או אפילו אנשים בודדים, יחשבו בדיוק אותו דבר בכל נושא.
כדאי גם להפחית למינימום את ההתעקשויות. אני לפחות מוצאת מדי פעם את עצמי עומדת על הרגליים האחוריות למען עניין שבדיעבד מתברר כשטותי למדי. ומצד שני, כשבאמת צץ מין ייהרג ובל יעבור שכזה, צריך לעשות את המקסימום כדי להתחשב.
ודבר שלישי, חשוב שתהיה תחושה של שוויון בסיסי. ברור שלכל אחד יש יכולות ותפקיד שייחודיים שלו, אך כשצד אחד מרגיש שהשני מועדף מראש, זה לא בריא. בטח ראיתם בפרשיות האחרונות איזה בלגן נוצר מכתונת פסים אחת.
חופש ושוויון
אם אתם רוצים לקחת את זה לפסים של מגזרים תוך-מגזריים, זו דעתי הלא מלומדת: בקטע של הכבוד, יש לנו עדיין על מה לעבוד. אפשר לחלוק עניינית, וזה אפילו חובה כשמדובר בעקרונות, אבל לפעמים נושבת רוח קלה של זלזול אישי בדמויות תורניות כאלה ואחרות. גם אנחנו לא אוהבים את זה שהתקשורת החרדית לא מכירה בגדולי התורה של הציבור שלנו.
בעניין העמידה על העקרונות, הייתי מאפשרת לכל חבר סיעה חופש בחירה בנושאי דת ומדינה. זאת באמת נקודת המחלוקת העיקרית בתוך המחנה, והעניין הזה הוא בנפשם של רבים. לא נראה לי נכון לכפות על ח"כים להיות שותפים בשינויים מרחיקי לכת בנושא כל כך עקרוני משום כיוון.
ובנוגע לשוויון: הפעם אני עם אורי אורבך, שטוען שכולם צריכים לרוץ לפריימריז. יתפקד הציבור התורני בהמוניו, יצביע וישפיע כפי כוחו. למה לא, בעצם?
אחרי החתונה
אני יודעת שאני כבר חופרת, אבל נכון שתסלחו לי אם אני אכתוב על החתונה עוד פסקה אחת קטנה, או שתיים?
אז ככה: היה כיף, היה מרגש, וחוץ מזה, היה קצת מוזר. כמו צופה בהצגה שמוצא את עצמו פתאום עומד באור הזרקורים. ברוך ה', כל החששות שהשאירו אותי ערה בלילה בשבועות האחרונים התבדו: לא נפלתי מהעקבים, לא פרצתי בבכי היסטרי, האיפור לא נמרח לי ולא נראיתי כמו זברה, לא שפכתי את היין על הכלה כשהשקיתי אותה מתחת לחופה. אמנם אחד הילדים יצא מהבית בלי השגחתי וחבש כיפה פרומה במקום החדשה שקניתי לו ("זאת יותר יפה!"), אבל לא נראה לי שזה פגם בכהוא זה בשמחתו של הזוג הצעיר.
הנה תובנה קטנה: כשעשיתי שירות לאומי בחדר לידה, אחד התפקידים שלי היה להחזיק את היד ליולדות הנאנקות. עשיתי את זה בשמחה, אבל לא ממש הרגשתי שאני מועילה. מה כבר יכולה לתרום היד הקטנה שלי מול כל הכאב הזה? רק כשילדתי בעצמי, הבנתי פתאום כמה טוב שיש באזור איזו יד למעוך בכל הכוח.
אותו כנ"ל לגבי השתתפות בחתונה. כשמזמינים אותי לשמחות אני הולכת בכיף, מתרגשת ומזילה דמעה, אבל לא ממש מרגישה שעשיתי למישהו טובה שבאתי. להפך, המארחים הם אלה שארגנו לי סיבה למסיבה, ועוד עם סעודה כיד המלך.
אך כשעמדתי מתחת לחופה, וראיתי בקהל כל כך הרבה אנשים שיקרים ללבי, מתרגשים ושמחים בשמחתנו, קשה לי לתאר כמה טוב זה עשה לי על הלב.
פינת הסטארט-אפ
אני שוקלת ברצינות ליזום ליין של שמלות מחותנת ייחודיות. ממאפייני הקולקציה: כיסים לטישיו (הכי חשוב), תוספת מגונדרת ומנצנצת שאפשר להסיר אחרי האירוע ולהישאר עם שמלת שבת נורמלית, גזרה שמכסה על כל הפשעים, ואולי פתק פיקטיבי עם מחיר מופקע שיציץ מאיפשהו. משקיעים מוזמנים לצלצל.
ואם כבר, מישהו מוכן לייצר שלטים שכתוב עליהם "עכשיו!", כדי שסוף סוף יידעו בעזרת הנשים מתי צריך לזרוק את הטופי?
eramati@gmail.com