ביטחון עצמי

רוקני את תכולת תיק הצד שלך והניחי אותו על השולחן. מה יש לנו כאן? פלאפון, מפתחות, עט, משקפי שמש, מראה קטנה, פינצטה. בקורס ההגנה העצמית של אלישיב קמחי, ארסנל הנשק הנשי הזה מספיק בהחלט לנטרול מחבל שמבצע פיגוע דקירה ממש בסמוך אלייך, או מנסה לתקוף בכל נשק קר אחר.

הניסוח בלשון נקבה מכוון כאן לנשים וגברים כאחד. גם אם לך, נער או גבר חסר ניסיון קרבי ומבנה גוף שרירי, יש ביד רק פלאפון כשאתה עומד בטרמפיאדה, אתה לא חסר אונים מול תקיפה של טרוריסט שמגיח בהפתעה.

כשאלישיב קמחי (24) התחיל להציג בפניי את התזה שלו, שהוצגה לעיל, פקפקתי. תיאורי הגרזנים וסכיני המטבח המונפים על מתפללים בבית כנסת או טרמפיסטים תמימים, שמילאו את דיווחי החדשות בחודשים האחרונים, נראים אימתניים פי כמה ממכת עט או מפתחות רכב. אבל בתום שיחה של שעתיים, שכללה הדגמות פשוטות אך נחושות ומקצועיות, התחלתי להשתכנע. הסוד הוא, מסביר קמחי, לדעת שהכול מתחיל בראש.

מקל סבא כנשק

הרזומה המקצועי העשיר שלו בתחומי ההגנה העצמית והאבטחה נשמע כמעט מופרך ביחס לגילו הצעיר. אבל השרירים הבולטים מתחת לשרוול חולצת הטריקו השחורה, הציוד המקצועי שהוא סוקר בפניי ומשמש אותו לקורסי ההדרכה וההדגמות שהוא מבצע לא מאפשרים להטיל ספק. קרוב לעשרים אלף איש השתתפו עד היום בקורסי ההגנה העצמית הייחודיים שפיתח, כולל כל סוגי האוכלוסייה, גם כאלה שאי אפשר לדמיין את השתלבותם בקורס כזה. קמחי מספר שהדריך קבוצות של גברים ונשים, צעירים וקשישים בבתי אבות, נכים ומוגבלים, קטועי איברים ואנשים שמרותקים לכיסאות גלגלים. "את יודעת מה זה לקחת קבוצה של עיוורים, או חסרי ידיים, יושבים בכיסא גלגלים, וללמד אותם איך להשתמש באביזרים שיש להם בכיסא גלגלים כהגנה עצמית, איך לתמרן נכון את הכיסא?" הוא מספר. "פעם לימדתי קשישים טכניקות איך להשתמש במקל סבא. הדרכתי אותם למשל לקנות מקל מעץ חזק יותר. בקורס לנשים אני מראה איך עם שני חפצים מתוך התיק שלה - האישה יכולה לאלתר כלי נשק".

בקורסים של קמחי, אשר משמש גם כחבר כיתת הכוננות של העיר אפרת, עוברים גם חיילים שמשרתים באזורים המועדים לטרור. "היום עשיתי אימון לחיילים. אני מלמד אותם איך להתמודד עם תקיפת סכין, פיגועי דריסה. זה קטע חם פה, באזור של צומת הגוש (צומת גוש עציון, ח"ר). עשיתי להם סדנה של השתלטות על תוקף עם נשק קר. המטרה היא שהם לא יהיו בשוק כשהם רואים מישהו עם סכין". הוא עצמו מקושר לקצינים בגזרה, ומציע קורסים חינם לחייליהם.

קמחי עובד בשיתוף פעולה גם עם גורמים ממשלתיים, ביניהם משרד הביטחון, המשרד לביטחון פנים – שבעבורם הוא מאמן מאבטחים בדרגות שונות, ומשרד הרווחה, שם הוא מאמן עובדים סוציאליים המועדים לפגיעות ואלימות במסגרת עבודתם עם אוכלוסיות חלשות. מורים בבתי ספר וגננות בגני ילדים עברו אצלו קורסים, כמי שאחראים לביטחון הילדים במוסד החינוכי. לאחרונה חתם על תוכנית קורסים עם עיריית ירושלים, עקב ריבוי הפיגועים בבירה. גם האוכלוסייה החרדית בעיר, שנפגעה רבות בגל הטרור האחרון, תתחיל בקרוב ליטול חלק בהכשרות שהוא מעביר. בשנים האחרונות הגיע קמחי גם לחו"ל, ואימן את בני הקהילה היהודית בהודו להתגונן מפני תקיפות. קבוצות שהגיעו לישראל מצרפת ומדרום אמריקה עברו אצלו קורס במטרה לתת מענה להתנכלויות אנטישמיות בארצותיהן.

"כמו דוד ויהונתן"

אבל בטרם ינדב קמחי לקוראים כמה מהטיפים המקצועיים שלו בקורס, הוא מספר איך נולדה אצלו תחושת השליחות דווקא בתחום הזה. אנחנו יושבים בגבעת עוז וגאו"ן, שהוקמה בעקבות החטיפה ורצח שלושת הנערים בגוש עציון לפני כחצי שנה, וממוקמת בדיוק מעל צומת הגוש. קמחי, רעייתו ובתו הקטנה הם המשפחה היחידה שמתגוררת במקום, במעין בית-אוהל שבנייתו הולכת ונשלמת בזמן שהוא עורך לי סיור בין הפועלים והחדרים. עוד שני קרוואנים מאוישים ברווקים, אבל מוקד המשיכה של המקום מיועד להיות מרכז תיירותי. הגבעה ירוקה כולה אחרי גשמי תחילת החורף, וחורשה רחבת ידיים עוטפת אותה. בין העצים ממוקמים פינות ישיבה מעץ, אוהלי אירוח המיועדים להרצאות ופעילויות תרבות, ואוהל אחד שבו מעביר קמחי מעת לעת קורסי הגנה עצמית לקבוצות שמגיעות למקום.

גבעה אמרנו, אבל דמותו של קמחי היא אולי האחרונה בשורת האסוציאציות של נער גבעות. הוא בחור גבוה בתספורת ג'ינג'ית קצוצה, עטוי חולצת טריקו ומכנסיים שחורים, ומשקפי שמש בתנוחה קרבית משהו מעל הכיפה. אין זכר לזקן או פאות ארוכות, ואפילו הטנדר שהוא נוהג בו תוך העלאת אבק מאחור נראה כמו רכב צבאי לחלוטין. אבל כשהוא מתחיל לדבר, קשה להחמיץ את האידיאולוגיה והאומץ שמנשבים מבין השורות, בשפה עממית אך לא מתפשרת.

הוא נולד באוסטרליה, כשהוריו היו בשליחות. בגיל שלוש הפכה משפחתו למתנחלת מן המניין בעיר אפרת. אביו הוא ראש ישיבת 'אורות יהודה' באפרת ואמו מורה. שנות התיכון לא התאפיינו אצלו בלימודים באופן מיוחד. כילד וכנער כל התחום שהוא עוסק בו היום היה רחוק ממנו מאוד. "לא הייתי ילד חובב אלימות, לא הלכתי לחוג אגרוף. חלמתי בכלל להיות קבלן", הוא מגלה, "אהבתי את כל התחום של בנייה, אמנות. השתתפתי בחוג קראטה במשך חצי שנה, אבל זה ממש לא היה התחום שלי".

בהמשך הגיע לתקופה קצרה לישיבת עתניאל, שם פגש בחור שהתחבב עליו והם הפכו לחברים. "אני לא יודע אם זה בגלל שהוא היה ג'ינג'י כמוני, או בגלל שגם לו קראו אלישיב", הוא מחייך. כך או כך, אלישיב נתיב הפך לחבר שהקשר איתו נמשך כמה שנים. בוקר אחד, לפני כשש שנים, נודע לקמחי שחברו הג'ינג'י שכל את אחיו הצעיר בפיגוע טרור מחריד. שלמה נתיב הי"ד, נער בן 13 תושב בת עין שבגוש עציון, נרצח בידי מחבל שהתנפל עליו עם גרזן במרכז היישוב לאור יום. קמחי היה אז בתקופת שירותו הצבאי, והגיע להלוויה כשהוא המום מהקלות שבה נרצח הנער.

"אני זוכר שבהלוויה היה לי רגע מאוד משמעותי, כמעט מכונן", הוא מספר על הנקודה שבה קיבל את ההחלטה לעתיד. "בסוף ההלוויה הכניסו אותו לאדמה, ואז אמרתי לעצמי: אני הולך להיות מדריך קרב מגע הכי טוב שיש. אני רוצה ללמד כמה שיותר יהודים להגן על עצמם. לא להפוך אותם לנינג'ות או לרוצחים שכירים, אבל שאנשים ידעו להגן על עצמם. זעזע אותי לחשוב כמה בקלות שלמה נרצח. הרי אם הוא היה יודע להגן על עצמו, או אם לאנשים שעברו בסביבה היה ידע בקרב מגע, לחימה, אולי הם היו יכולים למנוע את זה. זה אירוע שנגע בי מקרוב, והביא אותי להחלטה". האסוציאציה שהובילה אותו הייתה הסיפור התנ"כי של דוד ומות יהונתן. "זה ממש כמו דוד המלך. אחרי שיהונתן נהרג במלחמה, הוא סיים לבכות עליו, קם ואמר 'ללמד בני יהודה קשת'. ככה זה היה גם אצלי".

יום למחרת ההלוויה, החל קמחי לחפש מאמני קרב מגע באינטרנט. הוא נרשם לקורסים והחל להתאמן במקביל בכמה ענפי לחימה. "התאמנתי כל יום בבית, עם חברים, אפילו שילמתי לחברים שיסכימו להתאמן איתי". הוא עבר קשת רחבה של ענפי לחימה: ג'יו ג'יצו, אגרוף תאילנדי, סכינאות, קרב מגע ועוד. באותה תקופה השתחרר משירותו הצבאי כלוחם ביחידת דוכיפת, לאחר פציעה קשה ברגלו. הוא נישא לבתה של נדיה מטר, יו"ר תנועת 'נשים בירוק', והזוג עבר להתגורר בקיבוץ שעלבים. משם היה נוסע מדי יום להעביר קורסי קרב מגע בנתניה, במקביל להמשך לימודים אינטנסיביים במכון וינגייט. רשת הקורסים שלו החלה להתרחב: הוא לימד גם בירושלים ובמודיעין, והעביר הכשרות לקראת גיוס קרבי לצה"ל. בהמשך הדריך ב'קליבר 3', בית בית הספר ללוחמה בטרור בגוש עציון. קמחי עבר קורסים בתחומים משיקים נוספים: קורס מדריכי ירי, קורס אבטחה ועוד.

בתום תקופת הלימודים הארוכה שבנה לעצמו, לפני כשלוש שנים, פיתח את הקורס הייחודי שנותן מענה למגוון מצבי מצוקה: התמודדות עם בקבוקי תבערה, יידויי אבנים, פיגועי דריסה, נשק קר, ואפילו התמודדות עם חטיפה. "למדתי את תחום האבטחה והלחימה מכל הכיוונים. פיתחתי שיטת אימון אוניברסלית שמתאימה לכל סוגי האוכלוסייה. מדובר בלחימה, אבל מכל ההיבטים: ממודעות ועד לטכניקות בידיים חשופות. חיברתי כל מה שלמדתי לקומבינציה נגישה. מי שבא לקורס לא צריך ידע מוקדם או להיות לוחם או בכושר קרבי. הוא חוזר הביתה ויודע להגן על עצמו. אם הוא ייקלע למצב מסוכן, הוא יוכל להציל חיים".

"גם מורה למתמטיקה יידע להילחם"

כיום הוא עומד בראש חברה עצמאית שמספקת קורסי הגנה עצמית על ידי מדריכים נוספים. במקביל מעניקה החברה גם שירותי אבטחה לאישים שונים וייעוץ בתחום. קמחי מסביר כי בשונה מאנשים אחרים שהכשירו את עצמם בתחומי אמנויות הלחימה, המטרה שלו שונה באופן מהותי: "מאמנים רגילים רוצים להעלות את החניכים שלהם בדרגות, לקבל חגורות, לזכות בתחרויות. המטרה שלי היא להגיע לכמה שיותר אנשים וללמד אותם להגן על עצמם. אני לוקח אדם רגיל, למשל מורה למתמטיקה, והופך אותו מאדם שלא יודע להילחם לאדם שיודע להילחם".

הקונספט הייחודי של הקורס לא נולד דווקא בעקבות הפיגועים האחרונים. "אנחנו במצב הזה לא יום ולא יומיים", מסביר קמחי, "זה קורה כל הזמן, אבל אנשים לא מדברים על זה. זה כואב מדי. אני טוען הפוך: צריך לדבר על זה, יש דרך להתמודד. המחבלים האלה הם ילדים בני 16‑17, הם לא שוקלים יותר מ‑60‑70 קילו. אפשר להעיף אותם בסטירה. הם חולי נפש שלוקחים סכין מטבח, כמו זו שיש לכל אחד מאיתנו בבית, מכניסים למעיל ובום – דוקרים. כשאנשים ידעו שזה יכול לקרות בכל מקום ויהיו להם שלוש או ארבע אופציות להתגוננות, זה אפשרי להתמודד עם זה ואפילו די קל".

אנחנו עוברים לחלק המעשי. קמחי נעמד באוהל האימונים שלו, מוקף בערימות ציוד: אקדחי דמה, דסקיות, חבלים, מזרנים, אלונקות ומקלות. הוא מתחיל להסביר את היסוד הראשון בתורת ההגנה שלו, שכאמור בתחילת הדברים נעוץ במודעות. "קודם כול, אדם צריך להיות בעמדה טקטית נכונה ביחס לאיום. אני אומר לחניכים שלי: ציירו סביבכם מעגל דמיוני שהרדיוס שלו הוא מרחק של יד. אדם שעומד בטרמפיאדה, בקניון וכו', וישים לב שבמרחק של יד סביבו השטח פנוי – לא ייתפס, כי אי אפשר לגעת בו. אם אני נמצא במקום צפוף, כמו רמי לוי, אני דואג שיהיה משהו שיחצוץ ביני לבין הערבים מסביב, למשל לשים בינינו עגלה. זה כמובן לא גורף, אבל אתה נמצא בערנות, שם לב אם מישהו נכנס לטווח שלך".

אבל זה בדיוק מה שקורה בתקיפה, מישהו חודר לרדיוס שלך ומתנפל עליך.

"נכון. אם לא הייתי מספיק ערני ויש תקיפה, ונניח שאני לא יכול לברוח, לשפר את העמדה הטקטית שלי או לנתק מגע. אני חייב להילחם, או לחילופין להציל חיים של אחרים. כאן עוברים לשלב של נקודות תורפה". קמחי מפרט את הנקודות הרגישות המצויות לאורך גוף האדם, שפגיעה בהן מנטרלת, לפחות זמנית, את התוקף. "למשל, עיניים. אם נטרלתי למישהו את העיניים באמצעות פגיעה עם האצבעות או עם עט שיש לי ביד, זה מאוד אפקטיבי. הוא לא רואה. יש גם את האף, שזה כאבים איומים אם פוגעים בו. הגרון – מכה חזקה בגרון מקשה על הנשימה, יש שם עורקים מרכזיים. עצם בית החזה – כל הצלעות מחוברות שם, ומכה חזקה יכולה לנטרל את התוקף".

קמחי מדגים פגיעה בנקודות תורפה נוספות, שמכה פשוטה בהן באמצעות כל מכשיר שזמין לאדם, יכולה לפגוע בתוקף ולעצור אותו לפחות חלקית. "לא צריך הרבה כוח. בנקודת תורפה, גם פגיעה קלה גורמת נזק גדול. אם תוקפים אותך ברמי לוי, אתה יכול אפילו עם מלפפון או גזר, בשימוש נכון, לנטרל אירוע. אם בבית הכנסת מישהו היה לוקח סידור עם כריכה קשה ופשוט נותן עם זה מכה חזקה בראש, זה היה יוצר זעזוע מוח למחבל. המטרה היא לגרום לכמה שיותר נזק בכמה שפחות זמן", הוא מסכם.

אחוז ניכר מהצלחתם של המחבלים, מסביר קמחי, הוא תוצאה של יתרון ההפתעה. כאשר המודעות שלנו תהפוך ממודעות של קורבן למודעות של תוקף, הוא אומר, יתרון ההפתעה יחזור לידינו וישמש כבומרנג נגד המחבל. "גורם ההפתעה הוא היתרון היחיד שלהם. הם לא יותר חכמים, הם מיעוט בזירה, ולא יותר חזקים. אבל אם נהרוס להם את ההפתעה, ובפעם הבאה נהיה מוכנים לקראתם ונתקוף חזרה מיד, המחבל יהפוך להיות המותקף. בקורס אני מלמד לתקוף ואחר כך להתגונן, כי התקפה היא ההתגוננות היותר אפקטיבית. המחבל כבר לא יכול לפעול כמו קודם לאחר שהותקף".

מה לגבי התמודדות עם אבנים או בקבוקי תבערה בכבישים?

"הכלל הוא שכל דבר שקורה בכביש לא מפריע לי להמשיך לנסוע. גם אם בקבוק תבערה נחת על הכביש, גם אם אני נוסע מעל אש – לא קורה כלום. בדקתי את זה אישית", הוא מבהיר לתמיהתי, "נסעתי בעצמי עם כמה סוגי כלי רכב מעל סמרטוטים שהדלקתי, צמיגים בוערים – לא קרה כלום".

"לגבי זריקת אבנים – גם אם נפצעת, תמשיך לנסוע. בתחקירי אירועים של אבנים רואים שהנזק העיקרי הוא כשקורית תאונה, ואז אדם מאבד שליטה, נכנס בעמוד ומתהפך. כך למשל קרה אצל אדל ביטון, וגם אצל אשר ויונתן פלמר הי"ד. אם יש אבן על השמשה ונפצעתי, זה הרבה פחות מסוכן מאשר שאתהפך לתוך הוואדי. לכן צריך להישאר כל הזמן עם שתי ידיים על ההגה וששום דבר לא יגרום לך לאבד שליטה. עשיתי את הניסוי הזה עם נשים מבוגרות בכלי רכב ישנים, וזה עובד".

פיגועי הדריסה שמספרם עלה דרמטית בחודשים האחרונים ניתנים להתמודדות בעיקר באמצעות עמדה טקטית נכונה, כפי שצוין בתחילה. קמחי ממליץ לעמוד בטרמפיאדה ליד חפץ שיחצוץ בין האדם לרכב שעלול לפגוע בו, למשל מאחורי עמוד חשמל, תחנה או בטונדה.

קשה להעביר בכתב את ההדגמות המעשיות והחיות של קמחי. צריך לעמוד לידו ולראות את התנועות החדות והמדויקות, את חוסר הפחד בעיניים. וזו אולי הנקודה המשמעותית מבחינתו בתודעה הנכונה להתמודדות עם טרור. "אנחנו מביאים על עצמנו את האומץ שלהם", הוא מכוון אל הטרוריסטים הצעירים, "אנחנו בורחים, מפחדים. להם אין באמת אומץ, הם שואבים אותו מהתגובה שלנו. לכן חשוב להבין שהכול מתחיל אצלנו בראש".

התגובות הרבות שהוא מקבל מחניכי הקורסים מחממות את לבו וממלאות אותו סיפוק. הוא מספר על אישה שהשתתפה בקורס והתקשרה להודות לו באומרה: "הצלת לי את החיים". היא נקלעה למארב אבנים בכביש המנהרות. השמשות שלה נופצו, אבל אז היא נזכרה במשפט ששמעה בקורס, ופשוט המשיכה לנהוג וניצלה. חייל שמשרת בקלקיליה התקשר להודות לו, וציין שדברים שלמד בקורס סייעו לו בהיתקלות שנקלע אליה.

להיות חתן של נדיה מטר

השמש מתחילה לשקוע מעל הגבעה. אנחנו יושבים בחדר האירוח המשופץ של מרכז המבקרים. קמחי מכיר כל אבן שנהפכה כאן כדי להפוך את המקום לחורשה הנעימה והמזמינה, כולל בית כנסת, מטבחון לאירוח, שבילים ופרחים ושורת דגלי כחול לבן לאורך הדרך. בני נוער מהאזור נמצאים כאן כעת, מגיעים לתחזק את המקום מדי יום בתורנות קבועה. מבקרות מזדמנות עלו לגבעה ודורשות בשלומו של קמחי. הוא משיב בחיוך, ונזכר בלילה הראשון שבו עלה למקום. החורשה הייתה אז אתר גדוש הררי זבל בממדים מבהילים, בחסות ערביי האזור.

"הייתי שותף לצוותי החיפוש עם הצבא בזמן החטיפה", הוא משחזר, "בלילה שבו מצאו אותם, כולם הגיעו לצומת הגוש, בכו, שרו, הדליקו נרות", אבל סוג התגובה הזה לא דיבר אליו. "'נשים בירוק' הפעילו לחץ על המועצה שתהיה תגובה יהודית הולמת לרצח. לא להמשיך הלאה כרגיל, להקים מקום חדש. בהסכמה עם ראש המועצה, הוחלט שעולים לגבעה הזאת. אשתי ואני אף פעם לא היינו כאן קודם, אבל אמרנו – אנחנו בפנים".

בשתיים בלילה הם עלו לגבעה עם ציוד וגילו מזבלה, מבנה שרוף, שברי קירות, טיטולים, בקבוקים ריקים ועוד. קבוצת המתנדבים החלה בעבודות ניקיון ושיפוץ של המקום, בסיוע אזרחים, חיילים, מילואימניקים שסיימו את החיפושים והרגישו שהם לא יכולים לחזור הביתה ולהמשיך כרגיל. "בבוקר הייתה כאן תפילה עוצמתית של כולם. הבטנו זה בזה ואמרנו – יאללה, מקימים פה יישוב". קמחי מנהל מאז את הפעילות ואת החזקת המקום, מגייס את בני הנוער שיתפעלו אותו, ובעיקר – מתגורר ושוהה בו ברציפות. המטרה הסופית היא לכונן בגבעת עוז וגאו"ן אתר תיירותי גדול שיכלול קמפינג, מרכז הרצאות, בית קפה לאירועים ופיתוח מתחם ההדרכות שלו להגנה עצמית. "זה חלק מהאמירה של המקום", הוא מסביר. בינתיים מגיעות קבוצות לביקורים ולהרצאות במקום מדי יום שישי באופן קבוע, ובאופן מזדמן בשאר הימים.

קשה לדלג על הפרט האישי המעניין ברזומה שלו: היותו חתנה של נדיה מטר, אישה בולטת בתחום העשייה ההתיישבותית והימנית החוץ-פרלמנטרית.

אתה גבר שפעיל בארגון שמוגדר כ'נשים בירוק'. זה לא סותר?

"מבחינתי זה לא ארגון פמיניסטי. נדיה אמרה שהיא עושה כי מישהו צריך לעשות. אם היה גבר שעושה את זה, היא הייתה עושה דברים אחרים. אני מרגיש שזו זכות גדולה להיות חלק מהמפעל הזה. הן הפכו את העשייה של ההתיישבות לאמנות".

הקשר הראשוני עם משפחת מטר החל במאבק נגד הגירוש. קמחי התנדב במטה הנוער למען גוש קטיף, שם הכיר את נדיה. כשירדו מטר והארגון שלה לכפר ים לפני הגירוש, הוא הצטרף אליהם יחד עם בני נוער נוספים. במשך שלושה חודשים התגוררו הוא וחבריו בבית עם משפחת מטר על החוף הזהוב, וכך הכיר את הבת שהפכה לאשתו. מאז הוא עובד עם 'נשים בירוק' על בסיס קבוע.

בחצי השנה האחרונה הוא מתגורר כאן עם משפחתו הצעירה, ועכשיו, כשאני שואלת מה תוכניותיו לעתיד, הוא תופס את עצמו: "האמת, מאז שאנחנו פה לא דיברנו בינינו מילה אחת אם אנחנו מתכוונים להיות כאן. הגענו באותו לילה, ובגלל שמישהו צריך להיות פה, אז באנו להיות הראשונים. זה מה שצריך לעשות – אז זה מה שאנחנו עושים. לא חשבנו על כל הצדדים הלוגיסטיים. בינתיים הילדה שלנו למדה כאן לזחול".