'כל הזמן הזה', יאיר פלד
אני מודה, יש לי נגיעה אישית בבואי לבקר את אלבומו החדש של היוצר יאיר פלד, 'כל הזמן הזה'. הלילות הלבנים שפלד העביר עם אבי, יהודה גלאנץ, באולפן הקטן בשכונת נחלאות בירושלים בזמן הפקת האלבום זכורים לי היטב. קרוב לעשור עומל פלד על יצירתו המוזיקלית, במקביל לשאר עיסוקיו האמנותיים במגוון תחומים, ועכשיו הוא סוגר מעגל.
פלד היה בעבר אף הוא מבקר מוזיקה וסוקר תרבות. בשנים האחרונות זנח מעט את תחום הכתיבה העיתונאית והתמקד יותר בעריכת וידאו ב'לאטמה', שימש כמאייר בווידיאו קליפים, כאנימטור, כבימאי וככותב תסריטים. ובכלל, אישיותו רבת הפעלים מוכיחה כי הוא נוטה להקיף את עולמו בתחומי עניין ויצירה רבים. לכן כלל לא הפתיע אותי בהאזנה הראשונה שגם אלבומו נשמע כך, ושהקו של האלבום הוא שאין לו קו. בכל פעם כשרצועה הסתיימה, ציפיתי לראות מה טומן בחובו השיר הבא. את כל השירים כתב והלחין פלד, שגם עיצב את העטיפה המיוחדת, למעט השיר הפותח שהוא ניגון של החסידות המוזיקלית ביותר, מודז'יץ, שסבו נהג לשיר.
לא אגזים כשאומר כי כאשר הקשבתי לאלבום תוך כדי ההכנות לשבת, שמעתי בשיר "אילו היה לי כוח" ובשיר "יודע" את קולו של עדי רן מבעבע. בשיר שכתב פלד לזכרו של חברו אודי פוגל, "גבוה" - שאף יצא כסינגל ראשון בסמוך לרצח המזוויע – נדמה שקולו העדין של אביתר בנאי צץ לפתע בין הצלילים. גם האקצנטים של אריאל זילבר הבליחו באוזניי בשיר "אדמה זכה", וגרמו לי בשלב כלשהו להתקרב ולבדוק האם בטעות שמתי דיסק אחר במערכת. אך דווקא בשל המקורות שהשפיעו על יצירתו של פלד, מדובר באלבום מצוין והשירים הקליטים גרמו לי להאזין שוב ושוב ולזמזם אותם להנאתי.
דבר נוסף שבולט באלבום הוא המילים שבהן פלד בחר לפאר את יצירותיו המוזיקליות. הוא אינו מנסה להיות מתוחכם, ערמומי או מסתורי, אלא פורס את כל הקלפים על השולחן. כאשר הוא מבטא כאב קולו נשבר, וכשהוא בא להעביר תחושת שמחה או שחוק קולו הופך לצוהל ושובב - תכונה מבורכת שחסרה מעט בז'אנר המוזיקה היהודית המתחדשת. האמת הפשוטה שפלד מגיש מקלפת את המסכות וגרמה לי באופן אישי להתחבר אליו ולהרגיש שאנחנו חברי נפש, כבר בהאזנה הראשונה.
לסיכום, מומלץ לנסות, ודווקא משום שלא מדובר במוזיקאי מהז'אנר הרגיל אלא ביוצר שייתן לכם לחוות מוזיקה יהודית עם נגיעות והשפעות רבות וטובות.