זה לא כמו החופש הגדול, וגם לא כמו החופשה של פסח או סוכות, ואולי לכן לא הספקנו להיערך מראש. החופש של הילדים בחנוכה נוחת עליך פתאום, בלי קייטנה ובלי צהרון.
כמה ימים של חופשה בלי תוכנית מסודרת ומאורגנת מראש (למעט הדלקת הנרות היומית). לא עשינו יחד משהו גרנדיוזי, ואולי לכן היה לי כל כך הרבה זמן להסתכל בהם מהצד. סתם להתבונן. לא רק בהם אלא בעוד הרבה הורים עם עוד הרבה ילדים שלקחו אותם בחנוכה האחרון לעבודה, למכולת, לבנק, לסידורים, לקניון, לפקקים. לסיכום התצפית הזאת, כלומר לסיכום חג החנוכה, הנה כמה מסקנות שלי על ילדי ישראל:
1. הם יותר איטיים מאיתנו. בעצם, זו אולי התכונה המרכזית שמבדילה בין ילדים למבוגרים. הרי גם הם יודעים, ברוך השם, לשים גרביים ונעליים ומעיל ולצאת מדלת הבית. זה רק לוקח להם הרבה יותר זמן. גם הם יודעים להגיד מה הם רוצים לארוחת ערב, או לסיים לאכול את מה שביקשו, זה רק לא תכליתי וממוקד וזריז כמו אצלנו.
קראתי פעם מאמר על כך שהמילה שאנחנו אומרים הכי הרבה לילדים שלנו היא המילה "נו!". תבדקו את זה. מה שבעינינו נתפס כמטלה טכנית בלבד בדרך לאנשהו, למשל לרדת לאוטו, נתפס אצלם לא כאמצעי אלא כתכלית, כחוויה שלמה בפני עצמה. יש הרי כפתורים למעלית, ויש גם מראה גדולה בפנים, והנה נכנס שכן למעלית והנה הוא יוצא, וכאן בחניה יש עוד מלא מכוניות. אז איך אפשר לדבר רק על "לרדת לאוטו"? למה באמת לא להתעכב סביב כל פלאי הבריאה האלה, ואז גם להיזכר שהם צריכים לשירותים ולעלות שוב?
2. הם יכולים להתנהג יפה, השאלה היא מתי בדיוק. לפעמים הם מתנהגים נפלא, לא רבים, נדיבים אחד כלפי השני ויוצרים בבית אווירה שלווה של הרמוניה משפחתית מושלמת. לפעמים ממש לא. והבעיה היותר גדולה היא שאי אפשר לתזמן את זה. אתה לא באמת יכול לקבוע איתם מראש שישחקו יפה דווקא כשיש לך שיחת טלפון ארוכה או עבודה מאומצת על המחשב.
ואגב, אולי זה נדוש אבל אני לא יכול להימנע מההשוואה ביני כאבא ובין אבא שבשמיים. הרי מה יותר ממלא בנחת מלראות אותם מסתדרים ומוותרים. ומה יותר מבאס מלראות אותם רבים באגואיסטיות ובתוקפנות. האם ממש ככה גם הקב"ה מסתכל עלינו, ילדיו? במהלך מפגש משפחתי בחג, למשל, נוצרה סיטואציה שבה קרוב משפחה נתן לשניים מילדיי מטבע שוקולד אחד. הוא הותיר אותם כך, מול הדילמה הנוקבת הזאת, והלך לו. באותה שנייה שבה הם התבוננו במטבע קלטתי פתאום שיש סוג מסוים מאוד של תסכול שארגיש אם הם יתחילו להגיד "זה שלי!" ו"לא, זה שלי!" וסוג מסוים מאוד של אושר שיציף אותי אם אחד מהם יגיד "קח, אני מוותר, זה שלך".
3. ויש פעמים שהם מתנהגים יפה, אבל הקניון לא מתנהג יפה. כשיצאנו השבוע מרוטים ומותשים מאחד מקניוני ארצנו, חשבתי מה עבר עלינו והבנתי שהילדים בעצם היו מקסימים. באמת. זה רק הקניון. כמה רעש, כמה ליצנים, כמה הצגות, כמה חנויות, כמה דוכנים, כמה צעצועים זוהרים, כמה סופגניות זוהרות בצבעי מאכל, וכמה הורים וילדים כמונו. היה שם כל כך צפוף שמצאנו את עצמנו עומדים בתור למדרגות הנעות(!). זו הייתה הפרעת קשב אחת גדולה. מתקפה מאורגנת וקולנית על כל החושים, ובפרט על הארנק שלי.
באחד מרגעי השיא התנפלה עלינו בובה ענקית של צ'יטוס. את הקטן היא הפחידה, את הגדול יותר היא הלהיבה עד שנאלצנו להסכים שהוא גם יצטלם איתה, גם יעמוד בתור (חצי שעה, בקטנה) כדי לזכות במגנט ועליו התמונה המשותפת שלו עם החבר החדש, וגם יקבל בסוף חבילת צ'יטוס קטנה מתנה (ואז הקטן שנבהל ירצה גם, והכול יתחיל מהתחלה).
4. הם מלאי שמחת חיים. הם רק מחפשים הזדמנות לצחוק אמיתי, משוחרר, מתגלגל ובלתי פוסק. לא מבדיחות עם פאנץ' מהדהד אלא מסתם דברים קטנים שקורים על הדרך. מתי זה נעלם, בעצם? למה מבוגרים לא צוחקים ככה?
5. ממש לא אכפת לי שהם מרעישים. תינוק שבוכה במקום ציבורי לא כל כך מפריע לי, כל עוד לא מדובר בתינוק שלי. שני אחים שרבים בקולניות לא מזיזים לי, כל עוד אלה לא ילדיי שלי. האמת? זה אפילו נחמד לראות שגם ילדים של אחרים מתקוטטים קצת. לכן אני לא מבין למה זה כל כך מלחיץ הורים אחרים שהילדים שלהם מרעישים. לפעמים ממש מתחשק לי לומר למישהי שממהרת לרוץ ולפתור את הבעיה: "גברת, זה בסדר, זה לא מזיז לנו, כולנו רק בדקנו שזה לא הילד שלנו. הילד שלך ממש יכול להמשיך לבכות בכיף".
6. הם נס. מתנה שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא. ומי שכתב על כך, וגם חיבר את זה לחנוכה, הוא היוצר והמחנך חנן בן ארי. יחד עם התלמידים שלו בתיכון 'אדר' בפתח תקווה הוא הוציא לפני כמה שנים את השיר המקסים "הנרות הללו, הילדים הללו". אני חושב שגם בלי המוזיקה והשירה, המילים עצמן חזקות מאוד.
"הנרות הללו אנו מדליקים / כמו הילדים המתוקים שאנו מולידים / אפשר לשים בהם את השמן ולהיטיב הפתילות / אבל משם זה רק תפילות / הילדים הללו אנו מגדלים / וזה קצת קשה לראות אותם מהצד לפעמים / צריך לשמור מפני הרוח ולשמור על ערנות / אבל משם זה סבלנות / ואין לנו רשות להתאכזב מהם / רק לאהוב בלבד / ולהתפלל לנס, כמו בימים ההם / בזמן הזה, בסבך הזה / אז מנסים בתוך הבית להוסיף עוד אור / אבל בחוץ החושך נהיה שחור משחור / וסימני השאלה צפים ועולים / ומבלבלים / ובחיוך שלהם מתגלות כל התשובות / שלמעלה מן הזמן הן כבר היו כתובות / יש כד קטן חתום בחותם של כהן גדול / הוא לא ייתן להם ליפול / ייצא ממנו אור גדול".
והשיר מסתיים בתפילה: "ריבונו של עולם, בורא מאורות ואדם, עזור לנו להבין עד כמה גדולים ומאירים הנרות שנתת לנו, ותן בנו הכוח לאהוב אותם ללא תנאי, ולהיטיב עמם ואותם, שיוכלו לעמוד איתן מול רוחות עזות הנושבות בחוץ, שידעו הם עצמם שכל אחד ואחד מהם יכול להאיר עולם".
את התמונה הזאת שלח לי חבר באחד הגרעינים התורניים באזור המרכז, יחד עם הטקסט הבא: "כבר כמעט שבוע שאני נוהג בחוסר ביטחון. כל כמה דקות אני בודק שהאורות דולקים, שהנוסעים חגורים, שאני לא במסלול תחבורה ציבורית ושלא שכחתי לאותת. עד שאני נזכר שיש לי חנוכייה על הגג ולכן כולם מסתכלים עליי.
אני לא חב"דניק, ואף על פי כן, אחרי שבמייל הקהילתי שיגעו לנו את השכל החלטתי להצטרף ליוזמה ולהרכיב על גג הרכב שלי חנוכייה ענקית (מטר וחצי אורך, 80 סנטימטר גובה). המושג 'פרסומי ניסא' קיבל אצלנו השנה משמעות חדשה. בהרכבה אחת של גגון וכמה ברגים אתה הופך להיות בעל כורחך מרא דאתרא של קהילת כביש גהה. יש את אלה שצופרים בהתלהבות, יש את אלה שמצביעים על הגג ומסמנים לך שיש לך שם חנוכייה אם לא שמת לב, ויש את אלה שבאמצע הפקק פותחים איתך בשו"ת סמס מהיר: אם שכחתי להדליק אתמול אפשר להדליק היום פעמיים? או: תגיד, התווכחתי עם אשתי ואני חייב לדעת, נכון לא חייבים שכל הנרות יהיו באותו צבע?
אבל מעבר להסמכה לרבנות שהחנוכייה מקנה לך, מעבר למה שזה עושה לנוסעים ושבים ומעבר לזהירות בדרכים שהמיזם הזה מייצר (בכל זאת פדיחה לחתוך מישהו בכביש עם חנוכייה על הגג), יש כאן משהו עמוק יותר: מה שזה עשה לילדים שלי, ובעצם גם לי. גאווה יהודית. בשעות הראשונות אתה מרגיש מובך ומנסה להבהיר בשפת הסימנים לנהג שלידך שזה בכלל רכב של חבר ושאתה לא משיחיסט אבל אז, איך אומר בנט? אתה מפסיק להתנצל! כן, אנחנו יהודים. כן, אנחנו מתלהבים על השם יתברך, מתלהבים על התורה והמצוות, מתלהבים להפיץ את הבשורה שלפני אלפיים שנה קרענו את הצורה למי שניסה לייבש לנו את עבודת השם ולהפוך אותנו לאינטלקטואלים יבשים. להפסיק להתנצל זה לא רק להגיד בביטחון שתהיה פה מדינה אחת, זה גם להגיד שיש פה ה' אחד. זה לא רק להתמלא ביטחון עצמי שמשהו חדש מתחיל אלא גם לומר בגאווה יהודית שמשהו ישן מאוד ממשיך".