מיהו גזען

יו"ר להב"ה בנצי גופשטיין נעצר בחשד להסתה, אבל בית המשפט גם קבע באומץ כי פעילותו נגד התבוללות אינה הסתה לגזענות

תגיות: בשבע 624
יאיר שפירא , ג' בטבת תשע"ה

מיהו גזען              -ערוץ 7
בנצי גופשטיין
עצמי

במערכת הבחירות לכנסת השבע עשרה, לפני כשש שנים, היה זה אורי אורבך, אז עדיין אפילו לא השר לענייני גמלאים, שכינה אתכם "הדתיים הנורמליים", וקרא לכם להצביע לבית היהודי.

אורבך הוא קופירייטר מוכשר שיודע את נפש המגזר. הוא יודע כי מאה עשרים שנות ציונות דתית הטמיעו בכם את התשוקה ללגיטימציה, את השאיפה שלא להוציא את עצמכם מהכלל. את הרצון להיות, ובעיקר להיראות, נורמליים. זו גם הסיבה שאתם נעים באי נוחות בכל פעם שעל המסכים או מעל דפי העיתון מופיעה דמותו של בנצי גופשטיין, יו"ר ארגון להב"ה. ייתכן שקרבתו לרב מאיר כהנא הופכת אותו לחשוד באידיאולוגיה קיצונית שאינה ראויה. ייתכן שלטעמכם התנהלותו התקשורתית בוטה מדי ולעתים אינה מצטיינת בבינה יתרה. אפשר אפילו שמראהו המרושל הוא חלק מהעניין. אבל האמת היא שגופשטיין מעיר בכם אי נוחות בעיקר בגלל שפעילותו מזכירה לכם עד כמה הוויתכם בחברה מערבית מודרנית היא לא לגמרי נורמלית.

גופשטיין וארגונו נלחמים בהתבוללות. במחשבה ראשונה אתם בוודאי מתנגדים להתבוללות וחושבים שיש לפעול נגדה. אולי לא באופן בוטה. חלילה לא באלימות. אבל בוודאי בצורה של הסברה, של הגברת המודעות. אלא שבאותה מחשבה ראשונה, ההתבוללות היא עניין של סטודנטים בקולג'ים בארצות הברית, לא של קופאיות בסניפי מרכולים בגבעת שאול. או במילים אחרות, התבוללות אינה ממש בעיה שלכם. וכשגופשטיין מזכיר שהיא כן, שזו אינה תופעה רחוקה ושהמאבק בה הוא לעתים עניין קונקרטי מאוד, כשיש צורך לפקוח את עיניה של צליל על משמעות הקשר שלה עם ג'מיל, אנחנו נעים באי נוחות. כי בהיותנו, לרע ולטוב, חלק מהחברה המערבית המודרנית, אנחנו נדרשים למאמץ ממשי כדי להסביר לעצמנו, וללא מעט אומץ כדי להסביר לאחרים, מדוע אין מדובר כאן בפעולה שאינה לגיטימית.

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים רם וינוגרד הוא דתי נורמלי. הכי נורמלי שיש. הוא סיים את לימודי התיכון בישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים, ושירת ביחידה מובחרת בצה"ל במסגרת ישיבת ההסדר הר עציון. הוא משלב הסמכה לרבנות עם תואר מוסמך במשפטים של אוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. ומכיוון שמבשרנו ידענו את ייסוריו של הדתי הנורמלי, יש להוקיר את טיפולו של השופט בפרשת מעצרו של גופשטיין ושל חלק מפעילי להב"ה.

הפרשה החלה לפני כמה שבועות עם מעצרם של שלושה פעילים בארגון, שהואשמו בהצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים. בשבוע שעבר הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד השלושה, ובו טענה כי הם הודו בחקירתם בשב"כ. אם בית המשפט ימצא כי הודאתם קבילה וכי ראיות נוספות קושרות אותם לאירוע, הם צפויים לשנות מאסר ארוכות. השבוע נגזר דינם של שניים שהורשעו בהצתת כלי רכב בפאתי כפר ערבי בשומרון. השופטת דבורה עטר מבית המשפט המחוזי מרכז שלחה אותם לשלוש שנות מאסר, בין השאר בשל העובדה כי כתב האישום הגדיר את האירוע כפשע שנאה. אם יורשעו, הנאשמים בהצתת בית הספר הדו-לשוני יכולים לעשות בעצמם קל וחומר. העונש המרבי על הצתה הוא חמש עשרה שנות מאסר. ואילו על הצתת מבנה ציבורי, כמו בית ספר, העונש המרבי הוא עשרים שנות מאסר.

פרשת הצתת בית הספר מסבכת את גופשטיין. הראיות שהוגשו לשופטי המעצרים בעניינו עדיין חסויות ברובן. אבל מהחלטת השופטים עולה כי המדינה טוענת שהן מחשידות אותו בעבירה של הסתה לאלימות. השב"כ והמשטרה ניהלו כנגד גופשטיין חקירה סמויה במשך תקופה ארוכה, ומן הסתם תועדו בה לא מעט שיחות של גופשטיין עם פעיליו. אם יעלה מהן כי גופשטיין, אישיות סמכותית וכריזמטית, העביר לפעיליו מסרים משלהבים מדי, הוא עלול להיות מורשע. הפסיקה קובעת כי בהסתה לאלימות יורשע רק מי שקריאותיו יכולות להביא בהסתברות גבוהה לפעולות אלימות ממש. במקרה של להב"ה הפעולות האלימות נעשו. בית המשפט יצטרך להכריע האם גופשטיין ופעיליו עודדו אותן, גם אם לא היו שותפים לתכנון ולביצוע. וכשהאריך השופט וינוגרד את מעצרם של גופשטיין וחלק מפעיליו, הוא נסמך על החשדות לעבירה הזאת.

אלא שאחות לעבירת ההסתה לאלימות היא עבירת ההסתה לגזענות. כאן אין צורך בהסתברות גבוהה לפעולה כלשהי. כל אמירה גזענית בציבור היא עילה למעצר ולהעמדה לדין, ורק מדיניות התביעה של היועץ המשפטי לממשלה עומדת בין הליכים פליליים ובין אלפי אזרחים שייתכן שנכשלים באמירות כאלה מדי יום. בכל מקרה, ארגון שמפיץ מסרים גזעניים בצורה שיטתית בוודאי מועד להעמדה לדין בעבירה זו. מחומר הראיות עולה שגורמי אכיפת החוק במדינת ישראל סבורים כי פעולות הסברה נגד התבוללות הן פעולה גזענית, שכן בית המשפט נתבקש להאריך את מעצרם של גופשטיין ופעיליו בין השאר בשל פעולות אלו. כאן הם נתקלו במילים ברורות, אך לא ברורות מאליהן, של השופט וינוגרד: "חלק הארי של חומר החקירה מתבסס על הנחת מוצא שספק רב אם ניתן להניח מקימה עבירה. אציין, כי לפחות חלק מהטענות נוגעות להנחה לפיה פרסומים נגד התבוללות הם בהכרח הסתה לגזענות". וינוגרד קיצר את משך המעצר שפסק לאנשי להב"ה בית משפט השלום בירושלים. "עצם הקביעה נגד התבוללות בוודאי שאינה מקימה עבירה", כתב השופט, "אלא אם כן מתקיימת גם האפשרות הממשית שתביא למעשה אלימות".

כרזת חזיר ודוגמניות בבית כנסת

הסתה לגזענות פוגעת ברגשותיהם של אנשים, ראויה לגינוי, ואכן מטופלת במרץ בידי רשויות החוק, גם בכלים פליליים. באותה מידה של נחישות מצפה עו"ד אורי ישראל פז מהתנועה למדינה יהודית לפעול נגד אחרים שפוגעים ברגשות הציבור. במכתב ששלח ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, דורש פז לפתוח בחקירה נגד חברת ההפקה שחיללה את בית הכנסת בית אל בתל אביב בשבוע שעבר, כאשר ערכה שם תצוגת אופנה בליווי מקהלת חזנים.

סעיף 173 לחוק העונשין קבע שנת מאסר אחת על ה"מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים". כמו גם על "המשמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מילה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים". התביעה במדינת ישראל לא מרבה לעשות שימוש בסעיף הזה בחוק העונשין. הפעם האחרונה שאדם נשפט למאסר רק בשל עבירה זו (ולא כעבירה נלוות לשורה של עבירות חמורות יותר כמו השחתה של בית תפילה) הייתה לפני כמעט 17 שנים. אז הטיל בית משפט השלום בירושלים עונש מאסר על צעירה בשם טטיאנה סוסקין, אחרי שהפיצה בחברון כרוז בגנות האסלאם ועליו תמונת חזיר. באחד מגלגולי הערעורים על הכרעת הדין קבע שופט בית משפט השלום דאז, תיאודור אור, כי אין צורך להוכיח מניע סובייקטיבי של הנאשם לפגוע ברגשות דתיים. וינוגרד קבע שדי בכך שהתוצאה האובייקטיבית הצפויה מהמעשה היא פגיעה ברגשות דת.

לא אקח סיכון יוצא דופן אם אהמר כי מכתבו של עו"ד פז יזכה בעתיד כלשהו ללא יותר ממענה מנומס מלשכת היועץ המשפטי לממשלה. ראשית, מפני שבמשרד המשפטים עסוקים בקמפיין אכיפה רחב של סעיפים אחרים בחוק, כמו האיסור על ביטויים גזעניים, ואפילו אכיפת איסורים שלא נקבעו בחוק מעולם. כמו הדרת נשים, למשל.

שנית, חברת ההפקה שארגנה את תצוגת האופנה תמיד תוכל לטעון להגנתה כי אם רב בית הכנסת חשב שתצוגת אופנה לא תפגע ברגשות דת אם הדוגמניות מכוסות בשכמיות, הם חשבו שזה בסדר גמור אם הדוגמניות יצעדו גם בלעדיהן.

מתגיירת ושרץ בידה

פסק דין רגיש במיוחד ניתן בבג"ץ השבוע. אישה שגוירה בבית הדין המיוחד לגיורים של הרבנות הראשית קטעה באחת את שמירת המצוות רגע אחרי שתהליך הגיור הסתיים. זה אמנם כנראה לא המקרה הראשון שבו אפשר להבחין ברגרסיה במסורתיות של מתגיירים לאחר קבלתם אל חיק העם היהודי. אבל התפנית הפעם הייתה חדה, ובעיקר הובאה לידיעתו של בית הדין בסמוך לסיום ההליך. בשל כך בית הדין שב והתכנס וביטל את הגיור. לא רחק היום ובג"ץ נדרש לעניין. בפסק הדין שפרסם השבוע השופט ניל הנדל הוא אשרר את פסק הדין של בית הדין הרבני. השופט הנדל קובע שאמנם במערכת המשפטית סופיות הדיון היא ערך מקודש כמעט – כלומר, כאשר מוצו הליכים אין חוזרים ודנים בהם גם אם שונו הנסיבות או נמצאו ראיות חדשות. אולם במקרים נדירים שבהם מסתבר כי בעל דין הצליח להערים במודע ובבוטות על השופטים, האחרונים יכולים לבטל את פסק הדין. מכיוון שניכר במקרה זה שההתחייבות של האישה לקבלת מצוות הייתה גניבת דעת של ממש, ניתן לבטל את הגיור.