
כל אירוע כמו הפיגוע שהתרחש אמש זורק אותי באחת לאותו יום ארור באפריל 1987 שבו איבדתי את רעייתי עפרה ואת בני טל בפיגוע שבו השליך מחבל בקבוק תבערה לתוך המכונית המשפחתית שלנו. המחשבה על אבא שקופץ לרכב הבוער כדי לנסות להציל את בתו ונושא אותה על כפיו מציפה בי זיכרונות כאובים.
המראות והריחות, הזוועה והתופת מלווים אותי מאז אותו היום ולא יעזבו אותי עד ליומי האחרון. משפחת שפירא מתחילה מסע ארוך שהתחיל אתמול ויימשך עד אין קץ. אחד הדברים הקשים שאיתם ייאלצו להתמודד הוא האי־ודאות בנוגע לגורלה של אילה. בני טל נע בין החיים למוות במשך שלושה חודשים ארוכים מנשוא.
גם לאחר שסכנת החיים חולפת, מצפה להם התמודדות עם שיקום ארוך ועם טיפולים מפרכים. החוויות נצרבות כל כך עמוק, וגם אחרי 27 שנים הפצע לא מגליד. כשחורטים על עץ, עם הזמן החריץ רק הולך ומעמיק, הולך ומתרחב, הוא לעולם לא ירפא את עצמו. אבל בה בעת, אותו עץ מוציא עוד ענף ומנסה לחדש את עצמו למרות הזיכרונות הקשים.
עוד כמה ימים ההמולה תישכח, כולם יחזרו לשגרת חייהם, אבל אז מתחילה ההתמודדות האמיתית. הנפש הפגומה של הילדה הרכה לא תשוב להיות כשהייתה. בדקה וחצי של אש מבקבוק תבערה ארור ברכב המשפחתי הבוער משתנה רצף חייהם של בני משפחת שפירא עד בלי היכר. את הצלקת הגופנית אפשר לרפא, אבל הצלקת הנפשית שפצעה את נשמתי לעולם לא תתרפא.
אך למרות הכל מרימים את הראש וממשיכים קדימה. החיים חייבים להימשך. צריך לקבל החלטה שנאבקים ולא מרימים ידיים. אנחנו חזקים, ותמיד נישאר חזקים. שום דבר לא ישבור אותנו. יהיו עליות, ויהיו מורדות, לא אחת הדמעות יזלגו וירטיבו את הכר, ולפעמים תחושת כאב וגעגוע יתגנבו לליבותיכם. אבל אף פעם לא ניתן לייאוש לנצח.
משפחת שפירא היקרה, "איפה שיש רצון יש דרך", לכל אחד מאיתנו יש ליד הלב כור אטומי קטן. בכור הזה יש המון כוח. זה הזמן לפתוח את המקום הזה, לשאוב את הכוח ולהתגבר על כל הקשיים שבדרך. יש קשיים ויהיו קשיים, אבל יחד נתגבר. יחד נחזק אחד את השני. יחד ננצח.
פורסם ב''ידיעות אחרונות''