שבע נשים על במה אחת. השפה היא היידיש (יש תרגום לעברית על גבי מסכים למי שאינו מבין..) והסיפור הוא סיפורן האישי של כל אחת מהנשים, על עולמה, עולמם של בני המשפחה והסובבים אותה כשכולן נמצאות בקשת רחבה יחסית בעניין יחסן אל האמונה היהודית.
יופיה של ההצגה הוא קודם לכל דבר אחר בבימוי, בתפאורה המרהיבה, המסתירה טפח ומגלה טפחיים, מתוך העולם הפנימי המסתתר מאחורי הדלת הנעולה (זמזם קבוע מעיד על הגעה למקוה הנסתר מעיני כל ( לפי ההלכה ולפי מידת הצניעות הראויה לבאות בשערי המקוה), תוך שהן מספרות אט אט, האחת לרעותה ובייחוד לבלנית החדשה (ממגורשות גוש קטיף) את הסודות, בעולמן של הנשים.
במהלך המחזה סודותיהן של הנשים מתגלים. הנשים נאלצות לעמוד אל מול העולם שבחוץ.
המקווה, מקור הטהרה. התפילה הבוקעת מאחורי הדלת הנעולה, נוגעת ללב. כך גם הברכה והטבילה. לשון הרע? "לא במקום הזה" כפי שמעידה ששונה הבלנית הקבועה והוותיקה של המקום שכל כך הרבה אימון וטוהר יש בו. עד ש.. מתחילים לצוץ הסיפורים והחיים האמיתיים של כל טובלת.
השילוב הנהדר בין שפת היידיש שבו מדברות 6 מתוך שבע הנשים לבין השפה העברית שבה מדברת מיקי ה"חוזרת בתשובה", מתוך בקשה של בעלה, זמר ב"כוכב נולד", מעולה.
לשמוע את המילים, לראות את הקליפות ההולכות ויורדות, תוך כדי ההמתנה בחדר הסמוך למקום הטבילה, מוסיפים נופך מיוחד.
ההצגה, שכבר הועלתה בעבר בידי תיאטרון בית לסין, מקבלת אחרי עשור את הנופך וההדר המיוחד הזה, שבין השפה, התרבות והעשייה המשובחת של כל אחת מהשחקניות. כתבה הדר גלרון (שגם משחקת את מיקי החילונית ה"חוזרת בתשובה") וביים מיכה לווינסון. תיאטרון היידישפיל. עשוי היטב, מעניין, מרתק ופותח צהר לעוד עולם נסתר.