הראי של ציפי

אולי זה יפתיע את הקוראים, אבל אני לא ממעריציה המושבעים של ציפי לבני. אתן לכם רגע לעכל את זה. סיימתם? יופי.

ועם זאת, גם השימוש בהטיות שמה של הח"כית כדי להלעיג עליה אינו חביב עליי במיוחד: לא ציפיטפוט, לא פיצי, לא ציפרלקס, לא ציפורה וגם לא "ציפיציפיציפי" מסרטון התעמולה של רונן שובל. ישנן מספיק דרכים לבקר בחריפות את חביבת השמאל הישראלי גם בלי לרדת להומור של גן.

ויש לומר גם, בלי קשר לגובה ההומור, שהדבר האחרון שלבני ראויה לו הוא זלזול. מדובר בגאונה פוליטית. בשיא הרצינות. אולי לא גאונה בהרכבת קואליציות, אבל ללא ספק פוליטיקאית מחוננת בכל הנוגע למשיכת קולות מצביעים. כיושבת ראש שתי מפלגות בשתי מערכות הבחירות האחרונות, לבני השיגה הרבה יותר קולות מכפי שניתן היה לצפות. במו ידיה היא הצליחה להביא 28 מנדטים למצעד הנחקרים, החשודים והמורשעים של קדימה, ובכך להפוך אותה למפלגה הגדולה בכנסת. נס נוסף ולא פחות גלוי התרחש בבחירות האחרונות, כאשר חיבור מקרי וזמני של אישים מכאן ומשם הגיע לשישה מנדטים תחת השם הבלתי אפשרי 'התנועה'. גם ההישג הזה רשום על שמה של לבני.

זאת בדיוק הסיבה למשטמה הפראית של הימין נגד השרה לשעבר. לא חסרים פוליטיקאים סתמיים ונטולי אידיאולוגיה, אבל רק לבני מפנה אלינו האזרחים את הראי. לבני אינה הבעיה, היא הסימפטום. הבעיה היא עם ישראל. לא היא הטיפשה אלא אנחנו. כי אם לבני יכולה לקפץ בין מפלגות, לפלס את דרכה בעזרת קלישאות ריקות, לשבת בממשלה וגם להיות נגדה, ועדיין להיחשב על ידי מחנה גדול ורב כוח למועמדת לגיטימית להנהגת המדינה – מה זה אומר עלינו? מה זה אומר על השיטה הדמוקרטית? בעיני המתבונן מהצד הנגדי זהו מחזה בלתי נסבל של צביעות וחידלון מערכתי בקנה מידה לאומי.

מפלגת התנועה

מי שעוקב אחר הדיווחים השונים ממפלגת הבית היהודי, עלול להתרשם בטעות שאין במפלגה הזאת ח"כים מכהנים. למעט היו"ר, כמובן. וסופר-וורצמן. וזהו. בשלב זה, רק מעטים מגלים עניין בתפקוד המיניסטריאלי של אורי אורבך, במפעלותיה של שולי מועלם או בסיכויי הבחירה של מוטי יוגב והרב אלי בן דהן. את עיקר הכותרות והרעש מביאים העיתונאי המשוריין, המתמודדים החדשים, הח"כים שהוציאו רגל החוצה ומשכו אותה בחזרה, ושטבון. לא נעים לומר, אבל הבית היהודי הפך למפלגת התנועה.

בכנסת הבא, יש להניח, נראה פחות שמות חדשים מאשר בכנסת היוצאת, כי גם לתהפוכות פוליטיות יש גבול. ועדיין, את העניין המרכזי יוצרים השינויים, הזעזועים, הסרטונים המושקעים ותנועות הכוכבים, וחס וחלילה לא המהות, העבודה היומיומית וקיום ההבטחות מן העבר. אנחנו חיים בעידן של ייאוש מהקיים, של חיפוש אחר ריגושים ואשליות. מובן שאחרי חודשיים בכנסת הבאה – רוב השמות החדשים ייהפכו במהירות לישנים ומאוסים. חלקם אף יחסרו לנו בתפקידיהם הקודמים. זה כנראה לא יפריע לנו להמתין בחדווה לעונה הבאה והלא רחוקה של הריאליטי שנקרא בחירות.

לא רואים עולם

למי שלא נחשף לחדשות ואקטואליה, הנה עדכון קצר על אירועים שקרו בעולם בימים האחרונים:

תומכי המשטר בקוריאה הצפונית ביצעו מתקפת האקרים על חברת סרטי סוני בגלל סרט בשם 'ריאיון סוף' הלועג למנהיג הקוריאני קים ג'ונג און.

מצרים, מרוקו ואיחוד האמירויות הטילו איסור על הקרנת הסרט החדש 'אקסודוס: אלים ומלכים', בטענה לטעויות היסטוריות ופגיעה בערכי האסלאם.

פקידי ממשל בפקיסטן הביעו זעם באוזני מפיקי הסדרה 'הומלנד', בשל הצגת מדינתם כגיהינום מטונף מלא טרור, כיעור ובורות.

עיתונאים מאתר 'וואלה' הצליחו להוריד טור דעה נגד להט"ביות.

למי יש יותר כבוד

"אם אמנם היוצרים עומדים מאחורי ההתפרצות לאולפן, זה הרגע שבו מסתיימת ההבנה וההזדהות עם מאבקם. נחצה כאן קו אדום. התפרצות לשידור חי של תוכנית חדשות היא קודם כול עבירה פלילית, אבל בעיקר מצביעה על חוסר כבוד למקצוע". כך הגיבו בערוץ 10 על פריצתן של הבמאית אבתיסאם מרעאנה ושתי נשים נוספות לאולפן 'היום שהיה'. במשטרה אף הוגשה תלונה נגד שלוש הנשים שהפגינו במסגרת מאבק היוצרים נגד הערוץ.

כל זה קרה לפני קצת פחות משש שנים. השבוע התפרצו עובדי ערוץ 10 הגוסס, ביניהם מגישים בכירים, לישיבה של ועדת הרדיו ברשות השנייה. בכל זאת, אתם יודעים, יש מקצוע עם כבוד ויש מקצוע בלי.

בקטנה

בכתבת סיכום השנה הלועזית ב‑ynet מופיעה אנקדוטה חביבה על מזכ"ל האו"ם הדרום-קוריאני באן קי מון. הכתבת ליטל גנה בדקה ומצאה כי בשנה החולפת היה האיש החביב מודאג במיוחד מהמתרחש בעולם: לא פחות ממאה וארבעים הודעות שונות מטעמו כללו את המילה concern בהקשר של יחס המזכ"ל לנושא כלשהו. אגב, רק תשע עשרה פעמים מופיעה המילה בהקשר הישראלי-פלשתיני.

חמוד, לא? ומה שלא פחות משעשע הוא פרסום הכתבה דווקא באתר ynet של נוני מוזס, האתר עם הכותרות הראשיות הכי מודאגות ממצב המדינה ומהעומד בראשה. שבת שלום.