'כל הנשמה שלי', בני פרידמן
הרגע המאושר ביותר בחייו של זמר הוא כאשר שיר שלו הופך פתאום לשלאגר. והרגע הקשה ביותר הוא כאשר אחרי כל ההתלהבות מהלהיט החדש, הוא מתיישב לעבוד על האלבום הבא.
עד שהוציא את אלבומו הקודם, 'יש תקווה', שמו של בני פרידמן לא היה מוכר לרבים מהציבור. גם אחרי האלבום הזה רבים לא שמעו עליו, אבל הם זמזמו את "יש תקווה אם נשיר כולנו יחד", אפילו בלי לדעת את מקורו. שיר התקווה והאחדות של פרידמן היה להיט היסטרי, וכעת הוא מנסה לשחזר את ההצלחה.
כמה שירים באלבום החדש, 'כל הנשמה שלי', אכן נשמעים כניסיון לחזור על הנוסחה של 'יש תקווה'. שירה נלהבת, קצבית, נושאת מסרים אופטימיים ומעודדים. אפשר למצוא גם קווי דמיון מוזיקליים בין השירים של אז ושל עכשיו. האם זה עבד? לטעמי, יש שירים טובים באלבום הטרי, אבל הם לא בהכרח אלה שמשתייכים לסגנון הלהיטי. כשהוא שלו ורגוע, פרידמן נשמע טוב יותר.
הסגנון הלהיטי הזה מתבטא בין השאר בבחירה במילים מקוריות בעברית. בשנה האחרונה המוזיקה החסידית מוצפת בשירי עידוד לעם ישראל שנכתבים בעברית, וגם מבחינה מוזיקלית נשמעים כמכוונים לקהל הישראלי, אף שמושבו של הזמר בארצות הברית. גם אם באלבום הקודם פרידמן הצליח לרכוב על הגל הזה, הפעם הוא מפליא לשיר דווקא כשהוא בוחר באנגלית. בשירים האלה הוא טבעי, זורם, משכנע וסוחף. שומעים את זה בין השאר בשיר הנושא, "כל הנשמה שלי", שאותו הוא מבצע בדואט עם חברי ההרכב 'היום השמיני' ("יאללה יאללה יאלילי").
אז עם כל הכבוד לקנאות ללשון הקודש, נראה שכשמדובר באמנות וביצירה, לא פחות חשובה האותנטיות והנאמנות לשפה ולתרבות שעליהן גדלת. כנציג לא מייצג של הקהל הישראלי, אני מבטיח ליהנות משירים שפרידמן יוציא בשפה השגורה יותר על פיו, גם אם לא אבין אף מילה.