עושה שלום

אורי בורובסקי לא אומר נואש. עדיין. על אף ההקצנה ברחוב הערבי בישראל, עליית התנועה האסלאמית ומהומות לפרקים, שתי אינתיפאדות מדממות ביהודה, שומרון ועזה, הסכמי אוסלו וההתנתקות, בורובסקי מאמין שעוד אפשר לתקן את המצב ולהפוך אותו על פיו.

אם תשאלו אותו, רק רצף טעויות ואוזלת יד מתמשכת הם שהביאו אותנו למצב שבו אנו מצויים מול האוכלוסייה הערבית.

בורובסקי, בן 66, נשוי, אב לחמישה ותושב ירושלים, הוא האחרון שהיה יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. הוא כיהן כיועצו של שרון עד שנת 2004, כשהתפטר מתפקידו.

אך גם כיום, כאיש עסקים ופעיל ליכוד נמרץ, בורובסקי אינו מוצא מנוח לנוכח המצב ההולך ומידרדר, לדעתו, בכל התחומים אל מול הציבור הערבי, הן בקשר של המדינה עם ערביי ישראל והן אל מול הערבים ביהודה ושומרון. לפני כשנתיים נרצח בן אחיו, אביתר בורובסקי הי"ד, בצומת תפוח, והכאב והתסכול התגברו שבעתיים: "אין היום ממשלה בישראל שתיקח את העניינים לידיים במלוא מובן המילה, ותנהיג את העם הזה למציאות חדשה, בטוחה, ריבונית ושלווה - ויש כל כך הרבה אפשרויות לעשות את זה", הוא אומר. "צריך רק ממשלה שתחליט למשול. בינתיים זה לא קורה, וזה לא קורה כבר הרבה מאוד שנים".

כאיש ליכוד שהיה אחראי על המגזר הלא-יהודי בבחירות מטעם הליכוד, הוא הביא בבחירות האחרונות שיעור הצבעה גבוה למפלגתו מקרב המגזר הערבי. בינתיים יש בו צורך פוליטי לליכוד, ואילו הוא מקווה שגם עצותיו יתקבלו יום אחד כתוכנית עבודה לאומית. "אני לא יודע אם יצליחו גם השנה לגייס מהציבור הערבי תמיכה בליכוד", אומר בורובסקי, "הממשלה לא יכולה לחלום ולהתעורר מבחירות לבחירות".

בינתיים ראש הממשלה נתניהו מתנהל בלי יועץ לענייני ערבים, וגם קודמיו לא בדיוק אימצו אסטרטגיות מקיפות בנושא זה. בתחומים רבים מדינת ישראל טומנת את הראש בחול: הניכור, עליית התנועה האסלאמית, אובדן השליטה על האוכלוסייה הבדואית בנגב, האלימות והפשיעה. רבות נאמר ונכתב על כך, וגם מקרב הציבור הערבי הביעו לא פעם תרעומת על המצב המידרדר.

מסתכל לערבים בעיניים

למראית עין הוא האדם הרחוק ביותר מהתדמית המצופה מיועץ לענייני ערבים: הוא לא איש שב"כ או מערכת הביטחון לשעבר, הוא לא אכל כבשים בחפלות של בדואים או בניחומי אבלים בדרום לבנון. בורובסקי, חובש כיפה סרוגה לראשו, נראה יותר כמו מנהל בית ספר ממ"ד מאשר איש שטח שמתרוצץ בחוצות רמאללה. אלא שלתפיסתו, זה בדיוק מה שעובד. "אני תמיד הסתכלתי לערבים בעיניים כאזרח, בדיוק כמוהם – לא כקצין ולא כפוליטיקאי. ולכן אני יודע מה הם רוצים באמת, ולא סיפורים", אומר בורובסקי. למרות המציאות המדממת, הוא עודנו מאמין בלי טיפת ציניות שרוב רובם של הערבים בישראל וביהודה ושומרון מעוניינים לחיות בשלום ובשלווה לצד היהודים, זאת לצד צורך נחרץ לנקוט צעדים קשוחים לחיסול הטרור וההסתה.

ממה היית מתחיל את השינוי?

"יש שתי זירות קרובות, אך שונות: האחת מול מנהיגי הטרור והמסיתים, והשנייה מול הציבור הרחב. מול הטרור אנחנו פשוט נמר של נייר. לא ייתכן ששורפים לנו ילדות ושוחטים לנו טרמפיסטים, ולא רק שאין עונש מוות – אלא שבמו ידינו אנחנו משחררים מחבלים רוצחים. זה בלתי נתפס הרפיסות הזאת. לא ייתכן שראשי החמאס לא מחוסלים, ומסיבה כלשהי מעניקים להם חסינות. גם ההסתה לא מטופלת בכלל: קוראים להשמדת העם היהודי ואנשים לא נענשים, או מקבלים עונשים סמליים. התנועה האסלאמית בתוך מדינת ישראל מתסיסה את האווירה ויוצרת מתח עצום שמוביל לשפיכות דמים, ומדינת ישראל חסרת אונים מול טיפוס כמו השייח' ראאד סלאח וחבריו. כתבתי, התרעתי, פניתי לכל הגורמים, וכולם מושכים כתפיים ומגלגלים אחריות. באף מדינה ריבונית נורמלית הטיפוס הזה לא היה ממשיך להסתובב חופשי".

ובזירה האזרחית?

"כאן המצב שונה – רוב רובם של הערבים בישראל וביהודה ושומרון רוצים לחיות איתנו בשלום, ומולם מה שחשוב לעשות, באופן מיידי, זה לשנות את האווירה והיחס. הן ברמה הציבורית, ביחס המדינה והמשטרה, והן ברמה החברתית של יחס הציבור היהודי אל הערבים".

בקרב הערבים בישראל ובוודאי ביהודה ושומרון, השנאה נראית אינסופית. הכול נראה מושחת עד העצם בפוליטיקה - אסלאמיות שונאת ישראל.

בורובסקי מרחיק לכת וקובע: "אין דבר כזה 'מדינת טרור' בעזה. יש שם המונים שרוצים לחיות בשלום, אלפים שבכו כשהרסו את גוש קטיף כי הם התפרנסו מהיהודים ורצו שיישארו. מה שיש שם זה ארגון טרור שלמרבה הבושה אנחנו מאפשרים לו להתקיים, אבל לא כולם חמאס. רובם לא".

"זה מה שחושב כל אחד שלומד על המציאות דרך התקשורת. זה מה שרוב אזרחי ישראל היהודים חושבים למרבה הצער, וזה גם מה שהתקשורת רוצה שיחשבו. הם רוצים להוכיח שאי אפשר לחיות עם הערבים בלי להקים להם מדינה בלב הארץ, ובשם זה עושים את כל הטעויות הכי נוראיות שאפשר. זה רחוק לגמרי מהמציאות בשטח. ככל שהזמן חולף, אנחנו יוצרים מציאות חדשה ורעה במו ידינו".

בורובסקי עבד 18 שנים במנהל האזרחי ביהודה ושומרון (1990‑1972) בשלל תפקידים, שהעיקרי שבהם היה סגן מנהל לשכת הביקורת, ובעצם מבקר המדינה לפי החוק הירדני. בתפקידו זה פיקח על הרשויות המקומיות הפלשתיניות. "היו לי במשרד שמונה רואי חשבון ערבים, שכל אחד היה אחראי על גזרה אחרת. הם היו חברים שלי ועובדים מסורים", הוא נזכר בגעגוע, "ואז החמאס פתח באינתיפאדה". ייתכן שאנשי מערכת הביטחון בהווה ובעבר לא יאהבו את מה שיש לו לומר עליה, אולם התנהלותה של המערכת עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה מעוררת בו חלחלה עד היום.

"תמיד היו התנגדויות של הערבים לשלטון הישראלי, אבל לא במספרים גדולים. פעם עשו הפגנה פה, פעם שם, וכמובן נציגי השמאל היו מגיעים להשתתף. בקיצור, לא משהו רציני בכלל. את המהפך יצר החמאס שפתח באינתיפאדה. הם עשו ניסוי – והצליחו מעל ומעבר למצופה. הניסיון היה לקחת את האחריות על הרחוב מידיו של המנהל האזרחי של ישראל. איך לוקחים סמכויות? פשוט מאוד, יום אחד הודיעו לתושבים ברחבי הגדה שמהיום הם עובדים רק לפי סדרי עבודה 'שלנו', כלומר של מארגני המהומות. למשל, כל החנויות ברחוב הראשי של רמאללה צריכות להיסגר באחת בצהריים, ומי שלא יסגור את החנות ישרפו לו אותה - וכך היה. אני זוכר שבא אליי משהו שמכיר אותי, ואומר לי: אני גר באיזה חור שאני בעצמי יודע בקושי איפה הבית והחנות שלי. פתאום אני מקבל טלפון לחנות: אדוני, איחרת בעשר דקות לסגור את החנות – זו הפעם האחרונה. ממחר לא יהיו לך ילדים... ומה מדינת ישראל עשתה? כלום.

"יום אחד סיפרו לי הפקידים שעבדו אצלי במשרד שנים, והיו נאמנים עד הסוף למדינה, שהם מקבלים איומים. אמרו להם שיודעים שהם עובדי המנהל האזרחי, ואם לא יתפטרו המשפחות שלהם ילכו. אמרתי להם שלא ידאגו. הלכתי למפקד האזור וספרתי לו שמאיימים על העובדים שלי. אתה יודע מה הייתה התשובה שלו? 'עזוב, שיסתדרו לבד'. יצאתי בטריקת דלת, לא מאמין למשמע אוזניי. חזרתי למשרד שלי ומה יכולתי לומר להם? אמרתי: אל תדאגו, נעשה הכול למענכם.

"לא ייאמן כמה פשלות נעשו. אני לא מתפלא שהגענו למצב של היום, כי מה ששלט בנו אז ושולט עד היום זה טמטום ואטימות. חוסר הבנה מוחלט וחוסר הבנת השטח, וזאת בעיה".

ייתכן שמשהו היה שונה לפני עשרים שנה. איך אפשר לראות את המציאות היום באור אחר?

"עברתי לאחרונה דרך חבר ערבי באזור חיזמה, המוסכניק שלי. הוא הזמין אותי לכוס קפה, וראיתי שמתחת לחולצה העליונה יש לו טישרט אדום. שאלתי אותו, בצחוק, אם הוא נעשה קומוניסט. הוא צחק, והכניס אותי לחדר פנימי במוסך. הוא הוריד את החולצה העליונה וחשף חולצה שעליה מודפס 'רק עם היהודים ננצח'. ואז הוא אמר לי, כתושב שכם, שאם מחר היו בחירות חשאיות בשכם והמועמדים היו חמאס, פת"ח ומדינת ישראל, ישראל הייתה לוקחת בגדול. אני משוכנע ויודע שכך חושבים ומרגישים רוב התושבים שמנותקים מההנהגה, אלא שאנחנו לא מאמינים בזה בעצמנו".

איך אתה מתרגם את זה למציאות היום?

"לדו-קיום ולשלום יש שני מכשולים: הרשות הפלשתינית-אש"ף מבחוץ, וחברי הכנסת הערבים מבפנים, שבוודאי לא מסייעים לכך בלשון המעטה. האסון הגדול היה הבאת ערפאת המחבל והרוצח ומסירת השטח לארגון שמהות השם שלו, שחרור פלשתין, היא לזרוק את היהודים לים.

"אני זוכר עד היום שאחרי ההסכם עם ערפאת, נכנס אליי אחד מנכבדי ועשירי רמאללה - שלא כהרגלו, בלי לדפוק בדלת - ואמר לי: 'מה קרה לכם היהודים, השתגעתם?! מה פתאום הבאתם לפה את האיש הזה, ערפאת?! לקחתם עשרים שנה שאנחנו חיים ביחד בכיף, והרסתם הכול בעשרים דקות. תזכור טוב מה אבו חסן אומר לך: האיש הזה יעשה לכם ולנו את המוות'. והוא צדק כאילו הוא היה נביא.

"מאז המצב הולך ומידרדר. יש להפנים את העובדה שלרשות הפלשתינית ולחמאס אין כל מטרה לחיות לצדנו אלא במקומנו, ובמילים אחרות - השמדתה של מדינת ישראל. הם הוכיחו זאת לכל אורך הדרך, אם בדיבורים ואם במעשים, ולכן במצב זה לעולם לא יהיה איתם שלום".

ואז מה?

"למרות כל הקושי שבדבר, ולאור העובדה שההנהגה הפלשתינית כמעט לא מייצגת את האוכלוסייה, יש לעשות הכול כדי לנתק את הקשרים איתם ולחתור לאוטונומיה מוניציפלית לרשויות הערביות בגדה, וביטחון ושליטה כללית ביו"ש בידי מדינת ישראל. זה האינטרס שלנו, וגם של רוב הערבים ביו"ש שרוצים לחיות כראוי. אלה הם האנשים שיש להם ילדים ונשים, ויש להם צורכי בריאות ורווחה. מי שעושה צרות הם רק אלה שיש להם משכורות ענק כל חודש כדי לעשות טרור, לא האדם הפשוט.

"לכן, אחרי שנוציא מפה את אש"ף, האמירה צריכה להיות פשוטה: כל מי שמעוניין בשלום עם מדינת ישראל, בלי יוצא מן הכלל, מוזמן לראש הממשלה לשיחות שלום בלי כל מתווכים. בלי האמריקאים והאירופאים וכל אלו שנמצאים בקצה השני של העולם, שעה שהשכנים שלנו נמצאים במרחק חמש דקות נסיעה. אם נעשה את זה, השלום והדו-קיום יגיעו מהר מאוד".

דגלי ישראל בביר אל-מכסור

בורובסקי לא מסתיר את הביקורת שלו על ההתנהלות הביטחונית כלפי האוכלוסייה הערבית, ביקורת חדה ואולי אף לא מקובלת. "חלק גדול מהבעיה הוא שהשפה של היהודים עם הערבים זה ירי וגז מדמיע וכלא. אין מי שייקח את ראשי הרשויות, במזרח ירושלים למשל, וישב איתם על כוס קפה, ורק יגיד להם את המילים: חבר'ה, רוצים לחזור למה שהיה פעם? זה לא רק אפשרי, זה הכרחי. מה כואב לכם? מה אתם צריכים? מה לדעתכם יביא שקט ושגשוג?

"זה ראשיתו של תהליך, ותאמין לי שהם רוצים בזה מאוד. כל אלה שזוכרים מה היה פעם, איזה קשר היה עם הישראלים ואיך החיים שלהם היו פתוחים ונוחים, כואבים מאוד את המצב היום. אבל ככל שחולפים הימים, ככל שלא עושים דבר לשנות את המצב, השנאה הולכת ומעמיקה, עד שאולי יום אחד גם אני איאלץ לומר שאולי אין עוד פתרון. היום זה עוד ניתן. אבל לא ניתן לעשות זאת כשנותנים לאש"ף לשלוט בשכונות מחד, ואחר כך, כשאיזה ילד זורק אבן, עוצרים 15 ילדים שהיו לידו. את אש"ף חייבים לעקור. כל עוד אין מקור כוח אחד בלבד – מדינת ישראל, ורק ממנו מקבלים את כל השפע ורק לחוקים שלו נשמעים – שום דבר לא ילך".

ואתה באמת חושב שאחרי שאש"ף וחמאס ייעלמו, יחכו לך האזרחים בידיים פתוחות?

"אנחנו מתרשמים מכל מיני אירועים שקורים, כמו החטיפה והרצח של הנערים, חדשות מחו"ל שמוסלמים רצחו 130 ילדים בבית ספר, ובאופן טבעי רואים בכל המוסלמים חטיבה אחת. אבל מי שחי שנים איתם בשטח, יודע שזו לא המציאות. יש כאן קבוצת אזרחים ערבים שחלקם הגדול מקנאים ביהודים לטובה, ואומרים שאין עוד מקום כזה בעולם, שחיי אדם כל כך יקרים עד שהם מוכנים לשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד. זה לא שהם רק צוחקים עלינו על עסקת שליט, הם גם מעריכים אותנו. וזו הסיבה שערביי ישראל, למשל, לא מוכנים לשמוע על הרעיון שיעבירו השטח שהם גרים בו לידי הרשות הפלשתינית".

בוא נדבר על ערביי ישראל. בינתיים זה נראה כתהליך פלשתיניזציה מואץ.

"נכון, כי מה אנחנו עושים בנידון? כלום. באחת מעצרות ההסתה של התנועה האסלאמית באום אל-פאחם 'למען אל-אקצא' כביכול, נכח חבר שלי, עיתונאי ערבי מנצרת. הוא התקשר אליי בבעתה ואמר לי: אורי, יש לך מושג מה קורה כאן, איזו הסתה? מה אומרים על המדינה ועל היהודים, והכול בנוכחות ראשי מועצות ערביים, שחיים על חשבון המדינה?'. מה עשו נגד זה? שום כלום.

"אבל אפשר אחרת. ב‑1990 התמניתי כראש המועצה הממונה בביר אל-מכסור על ידי שר הפנים דאז, אריה דרעי. ביר אל מכסור היה יישוב ללא מעמד מוניציפלי, ואני הייתי ראש המועצה הראשון. שירַתי שם ארבע שנים, ושם למדתי עד כמה אנחנו טועים גם בכל הקשור למגזר הערבי בישראל. הכול התחיל בהערת אגב, כשהודעתי לעובדים, ערב יום העצמאות ה‑44, שביום העצמאות אהיה בחופש. אחד העובדים שאל אותי 'ומה איתנו?', ועניתי לו בהלצה שיחגגו את הנכבה. הוא אמר לי: 'אורי, אתה טועה. אנחנו רוצים לחגוג את יום העצמאות גם כן'. ובאמת, הרמנו אירוע מאוד מכובד: כל מי שבא לטקס קיבל דגלון של מדינת ישראל ופרח. כל הכפר היה מדוגל בדגלי ישראל, ועל הבימה דגל ישראל וזר פרחים ענק, עם להקות זמר ודבקות מהמגזר הערבי. דוד לוי, שר החוץ דאז, בא לנאום בטקס ואמר להם: 'בשעה הזאת הייתי צריך להיות במשרד כדי לקבל שגרירים, ואני מוצא את עצמי פה איתכם ולרגע אחד לא מצטער, אלא שמח לראות יהודים ולא יהודים חוגגים יחד ביום העצמאות'. גם ראש מועצת שיבלי נאם, ואמר שהוא בקושי יכול לדבר מרוב התרגשות. השתתפו כ‑3,000 איש, בתוכם 35‑40 ראשי רשויות ערביות, ובנוכחות שר החוץ לוי, שר הפנים דרעי, אלוף פיקוד הצפון איציק מרדכי, והיה גם חניון צה"ל עם תצוגת רכבים ונשקים. אבל העיקר היה בסוף, כשהתושבים והאורחים הערבים באו אליי ללחוץ לי את היד, ואמרו לי: 'סוף סוף מישהו נתן לנו להרגיש חלק מהמדינה'. רק בשביל המשפט הזה כל הטרחה הייתה שווה.

"הדבר השני שעשיתי שם היה הקמת נקודת המשמר האזרחי הראשונה במגזר הערבי, וגם זה בעקבות בקשות של תושבים. במשטרה הסכימו להקים בכפר נקודת שיטור, ועשינו טקס מרשים עם שר המשטרה, תזמורת המשטרה וסוסים ברחובות. היה יוצא מהכלל, העסק התחיל לעבוד ואפילו קיבלנו ניידת. גם הקמנו ביישוב בית ספר 'אורט'. בתחרות של ישראל יפה, ביר אל-מכסור זכתה בחמישה כוכבי יופי, שבהם אני גאה עד היום. בקיצור, לקחנו מקום שהיה מוזנח לחלוטין והקמנו אותו ממש מאפס. למרבה הצער, התנופה נעצרה ב‑1994 כשסיימתי את התפקיד, ובמשרד הפנים החליטו – אפילו בלי להתייעץ איתי ועם מנהיגים בכפר – ללכת לבחירות עצמאיות, וכל המהלך הכביר הזה נעצר".

וכל זה לפני הסכם אוסלו, שכביכול אמור היה לקרב את האזרחים הערבים למדינה.

"קשקוש מקושקש! אוסלו לא מעניין את הערבים בישראל, וכל הזיקה שקושרים בינם ובין פלשתינים רק מרגיזה אותם. זה מעניין את הח"כים הערבים ואת התנועה האסלאמית, אבל לא את התושבים עצמם".

ארבע השנים הללו שכנעו את בורובסקי שהציבור הערבי צמא להכרה וליחס, ולא פחות מכך – לתחושת שייכות למדינה. תחושת ההחמצה ביהודה ושומרון לא הרפתה ממנו, והוא החל מגבש תוכנית לשינוי יסודי ביחסי המדינה והערבים בישראל.

"שרון הסתכל עליי ולא ענה"

ב‑2001 התמנה בורובסקי ליועצו לענייני ערבים של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. שרון ביקש מבורובסקי להכין תוכנית אסטרטגית לטיפול במגזר הערבי. בורובסקי הכין תוכנית שבשורתה העיקרית היא הענקה לאזרחים הערבים, בהיותם חלק מהמדינה. "זו תובנה שליוותה אותי שנים. הדבר שהיה בתוכנית אבל לא יצא לפועל היה שלפחות פעם בשלושה חודשים על ראש הממשלה לעשות ביקור באחד הכפרים הערביים, שאליו יוזמנו ראשי המועצות הערביות. שם הוא יוכל לשבת איתם, לעזור להם, ולפתור בעיות אד-הוק. הוא קיבל את הרעיון באופן כללי, אבל הוא כבר לא יצא לפועל מכיון שבאה ההתנתקות".

ההתנתקות הייתה קו השבר, שבו בורובסקי לא זיהה עוד את האדם שמולו. "בתחילה לא האמנתי שהתוכנית הזאת מתבשלת באמת, ולא האמנתי לדיווחים. בסוף תפסתי אומץ וניגשתי אליו. ידעתי שלא אוכל לתקוף אותו ישירות, אז דיברתי בעדינות. אמרתי לו: האם לא מגיע לאדם שהולכים להוציא אותו מביתו לדעת מה הסיבה לכך? הוא הסתכל עליי ולא ענה. לא הבנתי, אז שאלתי אותו אם הוא שומע אותי, אבל הוא שמע יופי ולא ענה. שבוע לאחר מכן באתי אליו שוב, ואמרתי לו: 'אני לא נכנס לנושא של הלחצים שמופעלים עליך לגרש את תושבי גוש קטיף. אבל גם אם הלחץ הוא כל כך נורא, לא יוכלו להאשים אותך אם תעשה ניסוי: במקום להרוס על ההתחלה את כל היישובים ובתי הכנסת, תוציא קודם כול את התושבים לתקופה של שמונה חודשים, ותשאיר כוחות שישמרו על הבתים. אם תראה שהגיעו ימות המשיח ויש שלום ושלווה - אז אין לי מה לומר, כנראה שהשלום המיוחל הגיע והמחיר הוא הכרחי. אבל אם לא – לפחות שיהיה לאנשים לאן לחזור. הוא שוב הביט בי ופשוט לא ענה. זה היה הסוף, לא יכולתי להמשיך יותר והתפטרתי".

ובכל זאת, יש גם דברים שזזים לטובה, מציין בורובסקי. רק לאחרונה הוא השתתף בטקס מרגש עם ערבים נוצרים בראשות הכומר גבריאל נדף, ובהשתתפות ראש הממשלה נתניהו וסגן השר אקוניס. הכומר, אגב, גייס את בנו לאחרונה לצה"ל, יומיים אחרי גיוס בנו של נתניהו. בורובסקי משוכנע שבעזרת הנהגה נחושה, התהליך שהחל להתרחש בחברה הערבית-נוצרית בישראל יעבור הלאה, אל רבים במגזר הערבי. וזה כולל לדעתו גם מוסלמים שאינם מזדהים עם הרצחנות האש"פית והחמאסית, ועם התיאולוגיה של האחים המוסלמים, שמקודמת על ידי התנועה האסלאמית.

טוב, הגעת לנקודת המבוי הסתום. איך אפשר לשנות את המציאות המרה הזאת? הרי בעצמך ראית שהממשלה לא מושלת: קשה מאוד להפעיל מדיניות עקיבה ונחושה באופן כללי במדינת ישראל, ובמיוחד בסוגיות כל כך רגישות, כמו החופש הפוליטי של הערבים והפלשתינים. אתה רואה שבית המשפט מאפשר להוציא מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית למשל, או להחיל עונשים כבדים באמת על מסיתים נגד יהודים והמדינה?

"המבוי הזה לא סתום אלא בגללנו, הציבור הימני. הרי בארץ יש מציאות יוצאת דופן: כל הנתונים מראים שהציבור הימני, בהכללתו הרחבה ביותר, מונה כמעט 75 מנדטים. אם תעיין טוב, תגלה שאת ההבדלים הגדולים בין הציבורים יוצרים רק הפוליטיקאים, אבל הציבור עצמו הרבה יותר קרוב זה לזה בעמדותיו. למעשה יש הסכמה כמעט על הכול, למרות שכמובן ישנם דגשים ורצונות שונים. אבל אם נחשוב על טובת כלל ישראל, על השינוי המדהים שאפשר לעשות במדינה הזאת, בכל הקשור לזהותה היהודית, לחינוך, לציבוריות, לביטחון, לערכים – הרי שתגלה שכולם מסוגלים לשבת יחד במפלגה אחת, שאני בחזוני קורא לה 'יחד שבטי ישראל'. ומחילה מאלי ישי, אני חשבתי על השם 'יחד' לפניו...".

עוד מפלגה?

"ממש לא. אני לא מדבר על מפלגה של פוליטיקאים, אלא על מעין התארגנות פוליטית של הציבור הימני בישראל – דתיים, חרדים, חילונים, אשכנזים וספרדים, שמבינים שאין שום סיבה שלא תהיה מפלגה אחת עם רוב מכריע שתוכל לשנות את פני החברה המתפוררת שלנו. ההתנתקות עוררה אותי, ללא ספק. כגודל השבר כך צריך להיות גודל התיקון: תיקון שורשי לכל הפלגנות והמחלוקות. אני מדבר על מיזם אזרחי, שבו המונים יתפקדו יחד ויגידו בעצם לפוליטיקאים: עד היום אכזבתם אותנו, הפעם ניקח את גורלנו בידינו ולבחירות הבאות נלך במפלגה אחת בלבד: 'אנו החתומים מטה, לא מתכוונים להצביע אלא למפלגת ימין אחת משותפת לכל הזרמים של עם ישראל'.

"תקום מועצה ציבורית שתציב את תנאי הסף למועמדות, והציבור כולו יבחר את 120 המועמדים לכנסת. זה יהיה שינוי שלא היה כמוהו בתולדות הפוליטיקה הישראלית. זו תהיה דמוקרטיה אמיתית, שבה המועמדים הם נבחרי הציבור ישירות, והם מחויבים בפניהם אישית לעמוד במצע של המפלגה הזאת".

לא דמיוני?

"ממש לא. הכרחי, קיומי, מלא תקווה. ההתעוררות הציבורית היא שתניע את הפוליטיקאים, לא ההפך. זה לא קל, אבל זו התקווה שלנו. תאר לך ראש ממשלה שיש מאחוריו ממשלה של 75‑80 מנדטים – אפילו מערכת המשפט לא תוכל לזרוק אותו מכל המדרגות כמו שהם עושים היום, וגם לא נשיא ארצות הברית. כשממשלת ישראל לא תהיה ברווז צולע אלא גוף חזק, מייצג, ביצועי, הכול יכול להיראות אחרת. כך אפשר להזיז דברים".

להוריד את מפלס העוינות

בורובסקי טוען שלא רק את הפוליטיקה אפשר לשנות על ידי התעוררות עממית, אלא גם את יחסי היהודים והערבים בישראל, ביו"ש ובמזרח ירושלים גם יחד, ולא להמתין לשינוי מלמעלה.

האומנם?

"אני מתחייב שזה אפשרי", הוא אומר בחדות, "המצב הקשה שנמשך לאורך שנים ביחסים שבין יהודים וערבים מבוסס על חשדנות ועוינות, כפי שכבר הזכרנו קודם, ומי תורם לכך מבית ומחוץ. אבל אנחנו יכולים לשנות זאת אם נשנה את האווירה, שתוריד לאט לאט את מפלס החשדנות והעוינות, שהיא תנאי לתחילת הידברות. אני לא מדבר על הידברות פוליטית של מדינה, כמו שהשמאל חושב, אלא הידברות שבין שכן לשכן. אני מוכן להגיע לכל יישוב ביו"ש שמוכן לדבר עם השכנים הערבים שלו, לשבת עם הצדדים על כוס קפה ולפוגג את המתח. חיסול מחבלים זה תפקיד הממשלה וצה"ל - שכמו שכבר אמרתי צריכה לזרוק את אש"ף מפה ולהחיל עונש מוות למחבלים - אבל זריקות אבנים ועוינות כללית זה דבר שאפשר לפתור בשיחה גלויה, בכבוד, בהבנה.

"גם בצד שלנו עושים הרבה טעויות כשמתייחסים לפעמים בתוקפנות אל כל הערבים, מתוך הנחה שכולם מחבלים. זה מוליד עוינות ותסכול עצומים ומיותרים לחלוטין. זה נכון ליו"ש, למזרח ירושלים, וכמובן ליישובים הערביים הישראליים. לצערי, מה שמוביל למצב היום, נובע בעיקר מחוסר היכרות בין הצדדים. זה גורם לנו להפקיר את הציבור הערבי בידי המחבלים והמסיתים, ולהרחיק אותם מעלינו על ידי יחס שלילי.

"הערבים לא הולכים לשום מקום, ועובדה היא ששני הצדדים ידעו כבר ימים טובים יותר. כולנו מעוניינים לחזור לימים שבהם נסענו בכל שעות היום והלילה בכל יו"ש, כולל בלב הערים הערביות, עשינו שם קניות וביקרנו במקומות הקדושים לנו בלי פחד. זה לא דיבור בעלמא, אני מוכן לשאת על כתפיי בביצוע מיידי, יחד עם אנשים בעלי השקפה וניסיון כשלי שמגויסים לעניין. אני רוצה שנתחיל בזה מיד, אפשר לעשות מהפך".