יוחנן עלעל בעלון שבת צבעוני ועמוס מודעות, ושמט אותו בכעס. "אוף, אין מה לקרוא כאן. הכול מלא במודעות או בכתבות עם כל מיני אנשים שרוצים שיצביעו להם. משעמם".
עדי הצטרף לדיון: "נכון. בזמן האחרון בכל מקום רואים מודעות ענקיות עם הפרצופים שלהם, ובעיקר הם כותבים על עצמם, כמה הם מדהימים".
בנצי התפרץ: "אתם לא מבינים, בדיוק אתמול ראיתי מודעה כזאת ליד בית הכנסת. היה שם אחד שכולנו תמיד חשבנו שהוא לא מסוגל לעשות כלום. פתאום הוא מופיע מסורק, עם חליפה ועניבה וחיוך מוזר קצת, במודעה צבעונית ענקית שמרוחה על כל לוח המודעות. ומה הכי מצחיק? אני מכיר אותו טוב. הוא תמיד היה סוחב משלוחים מהמכולת לאנשים, וגם את זה הוא לא עשה הכי טוב. הוא היה מאחר, מפיל דברים מהארגז, מחליף משלוח של מישהו אחד במישהו אחר. אנשים ריחמו עליו, אז היו נותנים לו טיפ.
"פתאום על המודעה של עצמו הוא כותב: שמי רפאל, בעל ניסיון של שנים בשירות הציבור, במסחר וקשרים עם לקוחות. בקיצור, הוא כתב על עצמו עוד כמה שבחים משונים. אני ואבא עמדנו ובקושי התאפקנו שלא לחייך".
יוחנן הנהן וסיפר על מנהל בית הספר שלו, שהיה בדרך כלל איש נחמד וחביב, "אבל פתאום, כשראינו שהוא גם רץ לבחירות קצת התפלאנו. המנהל הנחמד והצנוע שלנו הפך ל'איש חינוך רב פעלים, שתרם רבות לפיתוח היצירתיות בקרב הדור הצעיר וזכה לפרסים והערכה לאורך השנים', כמו שהוא כתב על המודעה של עצמו. וזו הייתה רק ההתחלה", גיחך יוחנן.
פתאום נעמד יוסף, המדריך שלנו, עם הפרצוף הזה שיש לו כשצץ במוחו רעיון חדש. "אתם יודעים מה, חבר'ה? נתתם לי עכשיו רעיון גדול", הוא אמר בדרכו המתלהבת והאופיינית. "בואו נעשה גם אנחנו בחירות, אבל הפוכות לגמרי. במקום שכל אחד יכתוב כמה הוא מדהים, זו תהיה תחרות על המתמודד הצנוע ביותר. מה דעתכם?".
הבטנו זה בזה בתימהון. תחרות מוזרה, חשבנו. מי מתחרה על מי הכי פחות שווה? אבל יוסף התלהב כל כך, שלא יכולנו לעצור אותו.
ביום שלישי התכנסנו לתחרות, ויוסף כבר הזמין את כל החניכים והמדריכים לצפות בתחרות שלנו. "מי שינצח בתחרות", הסביר יוסף לקהל, "לא יזכה בשום פרס, הוא הרי לא צריך את זה..." הוא חייך וכולם צחקו.
יוחנן עלה ראשון. "אני לא רוצה להציג את עצמי, כי אני לא כזה חשוב", הוא חייך. "אז ככה, אומרים עליי שאני די טוב בנגרות, אבל תדעו לכם שאת שלושת הכיסאות שהכנתי בחוג נגרות לא הצלחתי להכין בעצמי. החברים שלי והמורה עזרו לי המון. בלעדיהם לא הייתי מצליח בכלל לעשות כלום", הוא הצהיר, וירד מהבמה בקידה לקהל, שהריע לו.
כשבנצי עלה, רוב הצופים לא זיהו אותו. פניו היו מכוסים בכובע גרב והיו לו רק חורים קטנים לעיניים, לאף ולפה. "תשמעו, אני לא רוצה שתראו אותי בכלל", הסביר, "הפנים שלי בכלל לא חשובות. מה שחשוב הוא שרציתי שתדעו שאף אחד לא מושלם, כולל אני. למשל, כולם חושבים שאני לומד משניות בחריצות כל בוקר. אז האמת היא שבשבועות האחרונים אני די מתעצל ויוצא לי ללמוד רק פעמיים בשבוע. אני קם מאוחר ולא מספיק ללמוד לפני שאני מגיע לבית הספר". בנצי ירד ומהקהל שיגרו אליו קריאות עידוד.
התחרות נמשכה, וקצת לפני הסוף קם מישהו מאחורה. זה היה מנהל בית הספר של יוחנן, שרץ בבחירות. "חבר'ה, שכנעתם אותי. אפשר להצטרף לתחרות שלכם?".