כמו החצבים בסתיו, השרב בערב פסח והמדוזות בפתיחת עונת הרחצה, שבים אלינו מדי שנה בשנה שני דו"חות עוני. את הראשון מנפקת מדינת ישראל בכבודה ובעצמה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי. את הדו"ח השני, המכונה בדרך כלל "אלטרנטיבי", מנפקת בשנים האחרונות עמותת 'לתת'.
אולם בעוד כלי התקשורת חוגגים, איש לא נותן את דעתו לשאלה מהו בעצם עוני. למעשה, ניתן לדבר על שני סוגי עוני: ביולוגי וחברתי. העוני הביולוגי מוגדר כמצב כלכלי של מי שאין לו אמצעי קיום שמסוגלים להחזיק אותו בחיים בטווח זמן סביר, נניח חודש. מי שאמצעיו מספיקים על מנת להותיר אותו בחיים, איננו עני מבחינה ביולוגית. המציאות של עוני ביולוגי נראית לנו רחוקה, אך במשך אלפי שנים, למעשה עד לפני כמאה וחמישים שנה, מרבית האנושות חיה על סף העוני הביולוגי. גם כיום ישנם מאות מיליוני בני אדם שחיים על סף עוני ביולוגי.
העוני השני הוא כאמור חברתי. כאן אנחנו מתייחסים לאדם שמחסור באמצעים אינו מאפשר לו קיום הנחשב נורמטיבי בעיני החברה שבה הוא חי. כאן ההגדרות גמישות הרבה יותר. לפני 60 שנה מרבית האוכלוסייה בישראל לא הרשתה לעצמה לקנות מקרר חשמלי, והיעדרו לא העיד על כלום. היום חיים בלי מקרר הם במובהק חיי עוני.
דו"ח העוני של הביטוח הלאומי מנסה לבנות כלי סטטיסטי שיאתר במידה רבה של קירוב את בני אותה קבוצה. לצורך כך מאתרים קודם כול את "הקיום הנורמטיבי", על ידי הנתון של "ההכנסה החציונית לנפש תקנית". הסיבה שהביטוח הלאומי עושה שימוש בחציון ולא בממוצע, היא על מנת לנטרל את התעשרות העשירים. קו הייחוס של העוני הוא עשירוני האמצע, וליתר דיוק התפר שבין עשירון 5 ו‑6. מה שקורה לעשירונים הגבוהים מנוטרל.
כעת משורטט קו דמיוני של מחצית ההכנסה החציונית לנפש תקנית, וההנחה הסבירה היא שבמחצית הכסף כבר קשה מאוד להתקיים קיום נורמטיבי. נתון העוני של הביטוח הלאומי הוא חשוב, פחות מבחינה מספרית ויותר מבחינה השוואתית. אם העוני עולה, המשמעות היא שמצב השכבות החלשות הורע, וכן להפך.
דו"ח העוני של 'לתת' בנוי אחרת. הדו"ח נבנה על בסיס שאלון שהוצג לנתמכי עמותות סיוע ולציבור הרחב. מרביתו של הדו"ח עוסק במצבן של האוכלוסיות הנתמכות, אך גודלן מתוך כלל האוכלוסייה אינו מוצג במידה ברורה. איש איננו חולק על כך שמצבן של המשפחות הנתמכות על ידי העמותות אינו טוב, אולם השאלה שלא מקבלת מענה היא איזו תמונה מעניק הדו"ח על החברה כולה. בד בבד כולל הדו"ח מדד חדש של עוני רב ממדי. המדד מחלק את הקיום לחמישה ממדים, ובאמצעות השאלון לציבור הרחב מאתר מחסור חמור עד קל. תופתעו למשל לשמוע, כי מי שבידו תואר ראשון אך אין לו תואר שני, סובל מ"מחסור קל" בהשכלה. גם ויתור על ביטוח בריאות משלים שם את הנשאל בקטגוריית "מחסור". למעשה, נתוני העוני הרב ממדי אינם מדד עוני בשום קנה מידה.
גז בזגזג
לממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיוויד גילה, היו את כל הסיבות שבעולם לקבל את ההחלטה שקיבל בשבוע שעבר. גילה, נזכיר, החליט לאסור על השותפות בין דלק לנובל אנרג'י להחזיק גם במאגר הגז תמר וגם במאגר לוויתן. את ההיגיון שבהחלטה כמעט אי אפשר לסתור. לא ייתכן שחלק הארי של עתודות הגז השייכות למדינת ישראל יהיה נתון בידיו של גורם עסקי אחד ויחיד.
הסיטואציה שבה גורם אחד, גדול כל כך, מחזיק בידיו את מרבית מקורות האנרגיה הזמינים של מדינת ישראל, הופכת אותו לבעל כוח עצום. ברצותו יעלה את המחיר וברצותו יוריד, ואיש כמובן לא יוכל להתחרות בו באופן אפקטיבי. צריך לזכור שעל הגז הזה כולנו נשלם, וזאת באמצעות השימוש באנרגיה המופקת ממנו, אם כחשמל ואם בדרכים אחרות. במצב כזה של היעדר תחרות, איש לא יוכל לוודא בדרך סבירה והגיונית שהמחיר שהציבור הישראלי משלם על הגז הוא סביר.
בנוסף לכך, יש גם היגיון רב בעמדה שהציג המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לנושאים כלכליים ופיסקאליים, עו"ד אבי ליכט. על פי עמדה זו, ריכוז עוצמה משקית גדולה כל כך בידי גורם עסקי בודד מעלה חששות ברמה גבוהה יותר. בחוות דעתו טען ליכט כי גורם עסקי חזק כל כך עלול להשפיע באופן לא ראוי על תהליכי קבלת ההחלטות. במצב הנוכחי, בו כרבע מהצמיחה בתוצר הישראלי מקורה באפקט הגז הטבעי, שליטה של גורם אחד במשאב הזה מסכנת את עצמאות השלטון.
לכן, נטיית הלב הטבעית הייתה למחוא כפיים לממונה על ההגבלים העסקיים, ולשבחו על אומץ לבו. אבל מחיאות הכפיים למרבה הצער אינן במקומן. למעשה, אין ברירה אלא לקבוע שהצורה שבה התנהלה המדינה בעניין מונופול הגז חייבת למנוע ממנה לפעול כעת.
מונופול הגז לא נולד אתמול. תגליות הגז תמר ולוויתן הן בנות כמה שנים. למרות זאת, מסיבות שונות, החליטה מדינת ישראל שלא לפעול נגד קבוצת דלק ונובל אנרג'י. המדינה, אגב, בהחלט פעלה נגד מונופול הגז אך במישור אחר לגמרי, ובאמצעות ועדת ששינסקי העלתה באופן ניכר את המיסוי על רווחי הגז. התוצאה של דרך הפעולה הזאת היא שהמדינה כבר שינתה פעם אחת, ובאופן ניכר, את כללי המשחק בשוק הזה.
אם הייתה מדינת ישראל בוחרת לשנות את כל כללי המשחק באותה ההזדמנות, היה בכך היגיון רב. אולם יש גבול למספר הפעמים שאפשר לשנות את הכללים במהלך אותו משחק. המציאות שבה קבוצת דלק-נובל צריכה להסתגל פעם אחר פעם לכללים שונים עלולה להזיק למדינה. אם ייצא לישראל שם של מדינה עם מדיניות לא יציבה, מי שיסבול מזה קודם כול יהיה המשק הישראלי.