קשה להאמין שאכן אריה דרעי החליט לפרוש סופית מהפוליטיקה. יותר נראה שפרישתו המתוקשרת היא תמרון פוליטי מתוכנן היטב, שבסופו הוא מקווה לקבל גושפנקא מחודשת ממועצת חכמי ש"ס ומהמנגנון המפלגתי על אגפיו השונים, ולחזור מחוזק כשהוא סוחף אליו בחזרה לפחות את הגרעין הקשה של מצביעי ש"ס.
אבל התפטרותו מהכנסת, ולו למספר שבועות, היא עת רצון שבה נכון לעודד את מחשבות הפרישה שלו – אם אכן ישנן כאלה.
כאשר אלי ישי נדחק הצִדה כדי להחזיר לראשות ש"ס את אריה דרעי, ההצדקה לכך הייתה האשליה שדרעי יחזיר את ש"ס לימי השיא של 17 המנדטים. עוד לפני הקלטת של הרב עובדיה שהופצה השבוע, ידענו שהאיום של דרעי להקים מפלגה מתחרה בחייו של מרן היה אחד הגורמים להחזרתו לראשות התנועה. אלי ישי לא היה מעלה בדעתו לאיים על הרב עובדיה ולכופף אותו.
אז דרעי שב מן הכלא, אבל היומרה שלו להחזיר את עטרת ש"ס ליושנה נכשלה. הקסם של דרעי פג, הכריזמה שלו לא תפסה כבעבר, והמפלגה בראשותו לא המריאה מעבר ל‑11 המנדטים שגם אלי ישי ידע להביא.
לאחר הסתלקותו של הרב עובדיה, במקום להבין את חומרת השעה ולעשות הכול לאיחוי הקרעים ולשיתוף כל הכוחות בש"ס, דרעי פנה לביצור כוחו ולהבטחת השתלטותו המוחלטת על המפלגה. למנהיגותו של הרב עובדיה אין תחליף, אבל מי שהיה יכול להיות בבחינת יהושע שאחרי משה, הראשון לציון הרב שלמה עמאר, נדחק החוצה מחוגי המפלגה. במקום הנהגה רוחנית משותפת של מועצת חכמי תורה רחבה ומכילה, דרעי ניסה להעמיד מרן חדש - שכצפוי לא זכה לאותה סמכותיות של קודמו. במקום להגיע להבנות עם אלי ישי, הוא ניסה לחבקו בחיבוק דב חונק. מכאן קצרה הדרך להקמת מפלגה מתחרה בראשות ישי, ולהתפוררותה של ש"ס בסקרים עד לכדי מחצית מכוחה ופחות מזה. גם למאבקים הפנימיים בין בני משפחתו של הרב עובדיה יש חלק נכבד בהתפוררות התנועה.
אבל גם אם המנגנון המפלגתי שהוקם בחסות הרב עובדיה נמצא בתהליכי שקיעה, המפעל הגדול שלו אשר גיבש מגזר גדול של חרדים בני עדות המזרח, עדיין חי ונושם. יש להניח שהמגזר הזה על ישיבותיו, מוסדותיו וזרם החינוך שלו ימשיך להתקיים ולהזין את המשך קיומה של מפלגה קטנה יותר. חלק נכבד מהמסורתיים הרבים שהצביעו ש"ס בעבר ימצאו להם בית פוליטי בבית היהודי, בליכוד, במפלגתו של כחלון או במפלגתו של אלי ישי. כאשר ש"ס תצטמק לכדי מפלגתם של החרדים הספרדים בלבד, מוטב גם לדרעי לא להיות האיש שהכישלון הזה יירשם על שמו.
מה אומרת החוקה?
בשבוע שעבר קראתי כאן ליצור נורמה ציבורית להתנהגות פומבית מכבדת כלפי המורשת היהודית, נורמה שתחייב את כל הח"כים של הבית היהודי, דתיים ושאינם דתיים. לא התכוונתי לנורמה שתחייב ח"כים חילונים של המפלגה בשמירת שבת כהלכתה בחייהם הפרטיים, אלא שלא יחללו שבת במסגרת פעילות פוליטית ולא יופיעו באולפני טלוויזיה בלילות שבת. לדעתי ההצעה הזאת חשובה גם כדי לשמור על רוח המפלגה, שאינה צריכה להשתנות, וגם כדי לוודא שהמועמדים שאינם דתיים מצטרפים אליה לא משום שהם מחפשים דרך קלה להגיע לכנסת, אלא מתוך הזדהות אידיאולוגית אמיתית עם ערכיה של הציונות הדתית.
ההצעה הזאת צוטטה בהרחבה במדיה ועוררה דיון בפורומים שונים ובכלי תקשורת רבים. היו שטענו שדבריי עומדים בסתירה לרוח הפתיחות החדשה המזמינה חילונים להצטרף למפלגה, ו"איש באמונתו יחיה" כפי שהתבטא פרופ' אשר כהן בדיון בהנחיית עופר חדד בערוץ 2. אז כדי להיות בטוח שדבריי עולים בקנה אחד עם רוח המפלגה, עיינתי בעקרונות המפלגה הכתובים בראש החוקה החדשה שהתקבלה אך לאחרונה בהובלתם של נפתלי בנט, איילת שקד, אורי אורבך ורוב חבריהם לסיעה.
תחת הכותרת "עקרונות המפלגה" נכתב בחוקה החדשה כי "המפלגה דוגלת בעקרון של ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, ורואה באמונה באלוקי ישראל ובמורשת תורת משה יסוד לחיי עם ישראל במדינת ישראל, אמונה לה שותפים רוב חלקי העם". לאחר שנקבע כי זוהי דרכה של המפלגה, נאמר בהמשך כי "המפלגה קוראת לעם ישראל על גווניו ואורחות חייו השונים להיות שותפים לדרך זו". כלומר, המפלגה אמנם פתוחה לשותפות עם כל עם ישראל, על גווניו ואורחות חייו השונים, אבל השותפות הזאת מיוסדת על הזדהות עם דרכה של המפלגה, הדוגלת באמונה באלוקי ישראל ובמורשת דת משה. לדעתי המשמעות ברורה.
מועמדים חילונים לרשימת המפלגה שעמם יצא לי לשוחח לא נבהלו מהרעיון. השבוע צורף למפלגה איש התקשורת הבכיר ינון מגל, שעתיד להשתבץ ברשימה במסגרת המקומות השמורים לבחירת היו"ר. מגל, שהוכיח אומץ לב ציבורי ומקצועי כשיצא נגד הסיקור התקשורתי המוטה של ההתנגדות לגירוש, הוא אכן דוגמה למי שאינו חובש כיפה אך מזדהה עם העיקרון של "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" גם בהשקפתו וגם באורחות חייו. כאדם שמכבד את מורשת ישראל ומזדהה עם עקרונות המפלגה, נדמה לי שלא אסתכן בטעות אם אקבע שהוא לא יעלה על דעתו להתייצב לשידור חי באולפני טלוויזיה בשבת.
ח"כית מהאגף התורני
שלושה מקומות ריאליים שוריינו לנשים ברשימת הבית היהודי. המקום הרביעי, השמיני וה‑12, וכן המקום ה‑17 הספק-ריאלי. על פי הערכות המקובלות על רבים, את שני המקומות הראשונים המשוריינים לנשים יתפסו כנראה הח"כיות המכהנות כעת, איילת שקד ושולי מועלם. 12 מתמודדות נוספות נרשמו עד כה, והראשונה מביניהן תשוריין במקום ה‑12 הריאלי. מי שתבוא אחריה תקווה להצלחה גדולה של המפלגה, שתכניס אותה לכנסת מהמקום ה‑17. לאלה תצטרף ככל הנראה חברת הכנסת אורית סטרוק, שטובים סיכוייה להיבחר במרכז מפלגתה לאחד משלושת המקומות הריאליים המיועדים לאיחוד הלאומי ברשימה המשותפת.
במסגרת הדאגה לשמירת דרכה הציונית-דתית של המפלגה, יש לפעול לכך שהח"כית הנוספת (או השתיים) שתיבחר בפריימריז תבוא מהצד היותר תורני של המפה. גם אם יש סיבה לחשוב שמועמדת אחרת תמשוך יותר קולות מסיבה כזו או אחרת, השיקול הערכי המהותי צריך לגבור. כי לא מספיק רק לצבור מנדטים, השאלה היא גם מה עושים איתם. חשוב גם להפריך את התחושה הרווחת כאילו אישה דתית שעוסקת בפוליטיקה חייבת להיות בעלת השקפה אולטרה-ליברלית כמו עליזה לביא, או פמיניסטית רדיקלית כמו בתיה כהנא-דרור.
סקר של חברת 'מסקר' שהגיע לידינו השבוע מצביע על חשש בקרב חלק משמעותי מכלל הציבור הדתי-לאומי מפני אפשרות שהמפלגה תאבד את זהותה האידיאולוגית. לקביעה כי מפלגת הבית היהודי עלולה לאבד את זהותה הציונית-דתית הסכימו מאוד 14.8 אחוזים מהנשאלים, והסכימו במידה מסוימת 33.6 אחוזים מהם. לאמירה כי המפלגה חייבת להחמיר יותר בנושאי דת ומדינה הסכימו מאוד 35.9 אחוזים מהנשאלים, והסכימו במידה מסוימת 32.4 אחוזים מהם.
כדי לאזן את הצטרפותם של ח"כים שאינם דתיים למפלגה, חיוני לתמוך במועמדים תורניים בעלי סיכויים כמו מוטי יוגב, הרב אלי בן דהן, אביחי בוארון ודומיהם. ומול הכוונה של מועמדות כמו בתיה כהנא-דרור וסופיה רון-מוריה לגרום למפלגה לשבור חזק אל הכיוון הליברלי, יש לתמוך במועמדות שמרניות ותורניות יותר כמו שרה אליאש, יהודית שילת, חני לוז או אדווה ביטון. כמובן שחלק מהשיקול במי מאלה לתמוך צריך להיות קשור להערכת הסיכויים שלה להיבחר.
לתגובות: [email protected]