המציאות מורכבת, עבה, רבת פנים. על כן תיאור תמציתי של מצב הדברים יחטא בדרך כלל לאמת.
כאשר רוצים לנסות להעביר לקורא דברים כהווייתם יש צורך להרחיב, לפרט, לרבד מול עיניו את התמונה כולה, שכבה אחר שכבה. הסוציולוג האמריקני הנודע קליפורד גירץ כינה כתיבה כזו בשם "תיאור גדוש", וטען שגם אם הוא לא חף מחסרונות של הצגה סובייקטיבית, הוא לכל הפחות מפחית במידה ניכרת את הסכנה לתיאור פשטני ומעוות של המציאות.
אבל לפעמים התיאור הרזה, הנוסחתי, דווקא מוצלח יותר. כן, לפעמים המציאות פשוטה, נטולת גוונים של אפור. לפעמים הקימוץ בפרטים לא רק שיביא לתיאור בהיר יותר, אלא גם יעביר את תמונת המציאות במילואה. קחו למשל מקרה יוצא מהכלל: זיכיון מול רישיון לשידורי טלוויזיה בישראל. שניהם מאפשרים לגופי תקשורת שידור מסחרי ומספר ערוץ אטרקטיבי בממיר הדיגיטלי. הזיכיון מגיע עם התחייבויות גדולות: תמלוגים של עשרות מיליונים לקופת המדינה, התחייבות של מיליונים רבים נוספים להשקעה בתוכן איכותי וביצירות מקור. מגבלות קשות על אופן הפרסום ונפחו, ופיקוח הדוק יחסית על התכנים של הרשות השנייה. רישיון הוא אותו הדבר בדיוק, רק הרבה פחות: פחות פיקוח, פחות השקעה בתוכן, ובעיקר הרבה פחות כסף לקופת המדינה. זה פשוט, וזה העניין כולו. לכן לא קשה להבין מדוע זכייניות הטלוויזיה רבות העצמה פעלו והצליחו לשכנע את חברי הכנסת להעביר את שוק הטלוויזיה משיטת הזיכיונות לשיטת הרישיונות.
המעבר הרשמי לרישיונות אמור להיעשות רק במהלך השנה האזרחית הבאה עלינו לטובה. אבל, אם כאמור רישיון הוא כמו זיכיון רק עם פחות חובות, בפועל חברות הטלוויזיה החלו לזלוג לכיוון כבר לפני שנים. השיטה היא פשוטה. ערוץ 10 אינו עומד בהתחייבויותיו הכספיות - לא בהעברת כספים ליוצרים, לא למדינה ולא להפקות מקור. פעם בכמה שנים מגיע העניין עד משבר. הערוץ מודיע על סגירה צפויה של שעריו, התקשורת נזעקת, חברי הכנסת נאלצים ליישר קו וההקלות בתנאי הזיכיון ניתנות. וכדי שזכייניות ערוץ 2 לא יוכלו לטעון לאפליה, גם הן זוכות להקלות דומות. הסיבוב האחרון היה לפני כשנתיים. אז העבירה המדינה לערוץ המסחרי הלוואה של 65 מיליון שקלים, פרסה את חובותיו והקדימה את הצפי למעבר למשטר הרישיונות לשנת 2015. בנוסף לכך היא ביטלה את חובת תשלומי התמלוגים לזכיינית ערוץ 10, כמו גם לזכייניות ערוץ 2. גם ערוץ 10 נתן את חלקו להסדר: הוא התחייב לקיים סוף סוף את החוק ולהעביר את חברת החדשות שלו לירושלים.
המשבר שהיה השבוע הוא ניסיון סחיטה שצלח חלקית. בישורת האחרונה לקראת קבלת רישיון, ערוץ 10 שב וניצל את חולשתה של המערכת הפוליטית ותלותה במדיום הטלוויזיוני לעוד ניסיון לחלץ לעצמו הטבות כלכליות בעשרות מיליונים. ממש כמו השבתות פתע של ועד רשות שדות התעופה בערב חג, כך איים הערוץ להחשיך את המסך ערב הפריימריז בליכוד. המחיר שנקב הערוץ הפעם העיד כי אנשיו איבדו כל בושה: הם דרשו רישיון באופן מיידי ולחמש עשרה שנים בתמורה לאי החשכת המסך ולהפסקת הקמפיין השלילי נגד ראש ממשלה בעיצומה של מערכת בחירות. בסופו של יום יצאו אנשי הערוץ עם שלל צנוע יותר, אבל משמעותי. במשך חצי השנה הקרובה ימשיך הערוץ לפעול בזיכיון, אך תנאי התוכן שלו יופחתו ויעמדו כבר עכשיו על תנאי התוכן של הרישיון. חובות העבר הרגולטוריים שלו, העומדים על עשרות מיליוני שקלים, יידחו בשלב זה וייפרעו בפריסה נוחה רק אם הוא יצליח לזכות ברישיון בעתיד.
היועץ בראש
אבל תאמינו או לא, כל זה הוא רק המבוא לסיפור הגדול. מי שקיבל את ההחלטה על ההקלות הנדיבות לערוץ הוא היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין. והסיבה היא פשוטה. לפני כשש עשרה שנים חידשה שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר הלכה. היא אסרה על ראש הממשלה בנימין נתניהו לסגור את האוריינט האוס, אז משרד החוץ דה-פקטו של הרשות הפלשתינית שפעל מירושלים. הימים היו ימי ערב בחירות, ודורנר קבעה כי ממשלה בערוב ימיה לא רשאית לקבל החלטות מדיניות חשובות. להחלטתה של דורנר אין ולא היה בסיס בחוק, והיא קיבלה אותה בהתאם למדיניות האקטיביזם המשפטי של נשיא בית המשפט העליון דאז אהרון ברק.
במשך השנים, כמיטב המסורת המשפטית בארץ, ההלכה של דורנר הפכה למוסד של ממש. מדי מערכת בחירות מוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות המצרות את צעדיהם של השרים ברוח ההחלטה של דורנר, ומדי מערכת בחירות הן הולכות ומתעבות. השנה, למשל, אסר וינשטיין להוציא לפועל סדרת מינויים בכירים, על אף שההחלטות בעניינם כבר בשלו ערב ההכרזה על בחירות. גם תוכנית מחיר המטרה שאמורה להוזיל את הדיון נחלצה מציפורניו רק ברגע האחרון, ובעיקר בגלל החשש לזעם ציבורי ולכך שהיועץ המשפטי יואשם בהמשך הנסיקה במחירי הדיור. החלטה ממשלתית על הקלות נוספות לערוץ 10 היא דבר בעייתי ערב בחירות, ובוודאי שהיא חורגת מההנחיות של היועץ המשפטי עצמו על הקפאת מהלכים ציבוריים משמעותיים בתקופה זו. אלא שאי ההחלטה, אסטרטגיה שנקט באמת ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו, לא שירתה את האינטרסים של ערוץ 10 ואיתו של הזכיניות כולן. אם כלום לא היה קורה ערוץ 10 היה נסגר, או אולי נאלץ לעמוד בהתחייבויותיו. וינשטיין מצא פתרון. הוא החליט בעצמו על ההקלות לערוץ. אמנם רק לגבי חצי השנה הבאה. זו לא החלטה שתשנה את מפת התקשורת בארץ, אבל היא בהחלט עוד צעד בהעברת הסמכויות השלטוניות מהממשלה הנבחרת אל משרד המשפטים. אמור מעתה: בתקופת בחירות (כמו גם בתקופת ממשלת מעבר), הסמכות להחליט ניטלת מהממשלה וניתנת בידיו של היועץ המשפטי שלה.
משלוח האמנות האירופי
חוץ מהיועץ המשפטי לממשלה, מקור סמכות נוסף שהולך ומשתלט על חיינו תוך שהוא עוקף את מערכת החקיקה הדמוקרטית הוא האמנות הבינלאומיות. לוחמי חטיבת גבעתי שנקלעו לקרבות הקשים במבצע צוק איתן הולכים ומסתבכים לא בגלל שעברו על החוק, אלא בגלל אמנות שהולכות ונערמות שישראל חותמת עליהן בהשראת משרד החוץ ומשרד המשפטים. שם, באווירה הקריר של ז'נבה הרחוקה, סעיפי האמנות נראים הגיוניים הרבה יותר מאשר בימי הקיץ החמים תחת אש בסמטאות סג'עייה. הגדרות מורכבות של "אוכלוסייה בלתי מעורבת" הולכות ומסכלות את היכולת של צבאות מערביים ללחימה בשטח צפוף אוכלוסייה מעורבת בטרור אסלאמי. לאסלאם הפונדמטליסטי יש את כל הסיבות להמשיך ולעודד את האמנות הללו. הוא מקשה על הנלחמים בו, והוא אינו מחויב אליהן.
אמנה אחרת, גם היא נשמעת הגיונית בקוקטיילים מנומסים, היא האמנה לזכויות הילד. כמו אמנות ז'נבה לבתי הדין הצבאיים, כך היא האמנה לזכויות הילד לבתי המשפט למשפחה – מקור לא אכזב לעוולות ענקיות בשם פילוסופיות מתוחכמות של צדק אירופי. עד להיכן הדברים מגיעים זכה ללמוד על בשרו השבוע אדם בבית המשפט המחוזי מרכז. הוא נישא בנישואין אזרחיים לאישה במעמד של חסרת דת. כאשר נולדה בתו השנייה עלו בלבו חשדות מסוימים באשר לנאמנותה של רעייתו. בדיקה רקמות שעשה בסתר לשתי בנותיו אימתה את החשדות. הוא עזב את הבית וניתק את הקשר עם שתי הילדות שאינן בנותיו.
הליך הגירושין התקיים כמובן בבית המשפט למשפחה (שהרי בית דין רבני אינו מוסמך לדון בתיקים שבהם אחד הצדדים אינו יהודי), שם הגישה האם נגד בעלה לשעבר דרישת מזונות כלפי שתי הבנות. הוא מצדו דרש בדיקת אבהות פורמלית, שתאפשר לו להתנער מהבנות. בדרך כלל בית המשפט למשפחה מבקש לצורך עניין כזה תסקיר של עובדת סעד ואת חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. בדרך כלל גם פקידת הסעד וגם נציג היועץ המשפטי לממשלה מתנגדים לבדיקת הרקמות, שכן משמעותה יכולה להיות הכרזת הילד כממזר והכרזתו כפסול חיתון. על כן בתי המשפט אוסרים בדרך כלל על בדיקת האבהות בשם טובת הילד.
הפעם היה המקרה מאתגר הרבה יותר. בגלל שהאם אינה יהודייה, סכנת הממזרות לא ריחפה מעל לראשן של הבנות, ומנגד עמדה זכותו של האב לא להיות רשום וקשור בקשרים כלכליים עבותים בבנות שאינן בנותיו. אלא שבשם האמירות הקיצוניות של האמנה לזכויות הילד, אשר דורשת מהרשויות להביט על טובתו של הילד ותו לא, פסקה העובדת הסוציאלית ובעקבותיה בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי כי בדיקת האבהות לא תיעשה. הטענה הייתה כי בדיקה כזו תנתק סופית את האב מהילדות, בעוד טובתן היא כי הוא יתגבר על עלבונו וימשיך להתייחס אליהן כאל בנותיו.