רינה היא הספורטאית של הכיתה. היא רצה הכי מהר והיא משתתפת בנבחרת. וכשיש תחרויות בבית הספר, תמיד שולחים אותה.
לשירה יש קול פעמונים. היא גם מפליאה לנגן, ובכל פעם שהכיתה מופיעה היא זו שתכין את קטעי הקישור המוזיקליים.
כשנעמה מדברת כולם מקשיבים. יש בקול שלה משהו סמכותי. היא הקריינית בכל טקס ואירוע של בית הספר.
תכלת היא האמנית של הכיתה, ורחל מעולה בארגון אירועים. גילי מצחיקה את כולם ולשרה המחברות הכי מסודרות ונקיות.
ואני? אני סתם. לא בולטת. לא מדברת הרבה, לא הכי חכמה ולא מוכשרת במיוחד. אני יושבת מהצד ומסתכלת. יודעת להתפעל מהציורים של תכלת או ליהנות מההומור של גילי, אבל לא יוצרת כלום בעצמי. נראה לי שאם לא הייתי בכיתה, לא היו מרגישים ולא הייתי חסרה לאף אחת.
החודש הנושא בבית הספר הוא עין טובה. בשיעור חברה המורה ביקשה שנכין לכל אחת מבנות הכיתה פתק ובו נספר על התכונות הטובות שלה.
רציתי ללכת. בקלות יכולתי לשבח כל אחת מהחברות שלי. הן כולן מוכשרות וחכמות. אבל לא רציתי לראות את מה שהן יכתבו עליי. ידעתי שאתבייש. התקשרתי מהמזכירות לספר לאמא שאני לא מרגישה טוב, וקיבלתי אישור ללכת הביתה.
בצהריים נעמה באה לראות מה שלומי. נעמה החכמה, המשכנעת והסמכותית. לא רציתי לדבר איתה, אבל באמת שקשה להגיד לנעמה לא. היא רוקנה שקית של פתקים על המיטה שלי ואמרה: "זה מה שכתבו עלייך בשיעור חברה".
אוף, מזה פחדתי, שהפעילות המטופשת הזאת תרדוף אחרי עד הבית.
"אחרי שהלכת, כולן הצטערו, הן אמרו שהפתק שכתבו עלייך היה הכי אמיתי והכי מושקע".
טוב, בטח לקח להן הרבה זמן לחשוב מה כבר אפשר לכתוב עליי.
"תדעי שאני התעקשתי לבוא להביא לך את שיעורי הבית, כי אני רוצה להקריא לך את הפתק שלי".
אוי, נעמה, לכי. אני לא רוצה לשמוע מילים שנכתבו עליי מתוך רחמנות...
אבל נעמה בכלל לא חיכתה לאישור שלי, היא הוציאה מהכיס את הפתק שלה ובקול הקריינית הנהדר שיש לה היא קראה בלי הפסקה: "יש לך עין טובה. את יודעת לזהות בכל חברה את היכולות שלה, ותמיד נותנת לכל אחת בכיתה את ההרגשה שהיא הכי טובה בעינייך. כשאני עצובה, מספיק שאבוא לספר לך, כי לידך אני תמיד מרגישה שאני חזקה יותר ויכולה יותר, כי את מאמינה בי ומעריצה אותי. אני באמת לא יודעת למה. את כל כך יותר שווה בעיניי. יש לך יכולת להקשיב. יותר מזה, את תמיד נותנת תחושה שרק אותי רצית לשמוע, כאילו שאני האדם הכי חשוב בעולם. פעם חשבתי שאני החברה הכי טובה שלך, שאת הכי אוהבת אותי, ופתאום גיליתי שאת כולן את אוהבת ולכולן את מקשיבה".
הייתי המומה. כשנעמה הלכה והשאירה אחריה את ערימת הפתקים, פתחתי אותם אחד אחד. גיליתי שכולן חושבות שאני החברה הכי טובה שלהן. שאני נותנת להן כוח ומאמינה בהן. שנוח להן לשתף אותי ולדבר איתי.
מחר אגיע לכיתה. אני מרגישה שחשוב שאהיה שם בשביל החברות שלי. פתאום גיליתי כמה הן צריכות אותי וכמה בשבילן אני הכי טובה.