נתניהו וריבלין
נתניהו וריבליןעמוס בן גרשום, לע''מ

במערכת הבחירות הנוכחית הוחלט שלא יורים בתוך הנגמ"ש, ובהתאם לכך אנשי הליכוד והבית היהודי לא תוקפים אלו את אלו. אבל מדובר ככל הנראה בשלום קר שאינו כולל פרגון הדדי.

כך למשל הופתעתי לקרוא ב'ישראל היום' כתבה מאת נדב שרגאי על עמדת המפלגות בעניין ירושלים. שרגאי, מהמומחים הבולטים לבירתנו הנצחית, סקר את עמדות המפלגות ומנהיגיהן אחת לאחת. בלוח התוצאות רק נתניהו מקבל ציון טוב מאוד, בעוד היתר מזגזגים או מקבלים ציון שלילי. מפלגה אחת ומנהיגה לא נספרו כלל בסקירה של שרגאי כפי שהופיעה בעיתון המודפס, למרות שדבקותם בירושלים היא מעל לכל ספק. קשה להאמין שזו הייתה עבודה מרושלת מצדו של שרגאי. סביר יותר שמדובר ביד מכוונת במערכת 'ישראל היום'.

אז בלי לתקוף את הליכוד, הרשו לי להרים גבה על הצעתו של נתניהו לעקוף את מוסד הנשיאות ולמסור את הרכבת הממשלה למפלגה הגדולה ביותר - והכול בשם המשילות. ראשית כול, אביגדור ליברמן כבר הקדים את נתניהו במתן עצת אחיתופל כזאת למחנה הלאומי. הרי אם היינו פועלים על פי הכללים הללו, בבחירות 2009 הנשיא היה מפקיד את המנדט בידיה של יו"ר קדימה ציפי לבני, שעקפה את הליכוד במנדט אחד על ידי משיכת מנדטים מהעבודה וממרצ. השמאל מיומן יותר מהימין באיחוד הגוש שלו למפלגה אחת, לכן הגישה הזאת משחקת לידי השמאל.

ונניח שהמפלגה הגדולה ביותר הייתה מקבלת את המנדט להרכיב ממשלה. מה זה היה מועיל לה אם לא הייתה זוכה לרוב בהצגת הממשלה לכנסת? איך הייתה אמורה להעביר חקיקה מול רוב לעומתי? כל ההצעה הזאת לא נועדה אלא לשרת את תעמולת הבחירות של הליכוד, המציגה את הבחירות כעימות ישיר בין נתניהו ליריב הדו-ראשי מהשמאל, ובכך להעביר קולות לליכוד מתוך גוש הימין. כמו הניסיון להגיד שרק נתניהו לבדו לא יחלק את ירושלים, מדובר בעלבון לאינטליגנציה.

להגנתו של נתניהו ייאמר שכבר הוכח שחששותיו מפני ראובן ריבלין לא היו סתם פראנויה. נשיאנו מתח לאחרונה ביקורת על החלטת הממשלה להקפיא את העברת המיסים לרשות הפלשתינית - החלטה שננקטה כפעולת תגמול על צעדים חד-צדדיים שנקט אבו-מאזן בניגוד להסכמים כתובים. אפשר להסכים עם ריבלין שמעשה תגמול אחר היה עדיף - למשל בתחום ההתיישבותי - אבל לא זה הנושא. תפקידו של הנשיא אינו לבקר מדיניות ספציפית של הממשלה, מתוך ידיעה שהדברים ידלפו מיד החוצה. גם מי שתמך בבחירתו של ריבלין (האלטרנטיבות היו גרועות בהרבה) חייב לבקר אותו כאשר הוא מתפתה לחשוב שהוא יורשו של פרס במובן השלילי.

אבל גם הטינה האישית של ריבלין כלפי נתניהו אינה מצדיקה את הצעתו של נתניהו. בשנת 1990, לאחר הפלת ממשלת שמיר בתרגיל המסריח, הפקיד הנשיא חיים הרצוג את המנדט בידי פרס. פרס לא הצליח להרכיב ממשלה, ואז נאלץ הרצוג להעביר את המנדט לשמיר שכן הצליח. בסופו של דבר הרכבת ממשלה היא משחק בין-גושי, בלי קשר לשאלה איזו מפלגה זכתה במדליית הזהב בתחרות על המנדטים.

אבריימל'ה מלמד

תודתנו נתונה לאברום בורג שהעשיר את ידיעותינו בהלכות שבת, כאשר החליט לא לנפוש ביום השביעי ומתוך תחושה של פיקוח נפש הלך במקלו ובתרמילו לכינוס מפלגת חד"ש כדי להציע שם את שירותיו. אפילו יוסי ביילין נזעק לחבר קינה על המעשה של חברו, שעושה שירות רע לשמאל.

אפשר להציע שני הסברים למעשה של בורג. האחד הוא שכאשר נכנסים לתוך תהליך של הקצנה - מדובר במדרון חלקלק שאינו נעצר. הראביי הקונסרבטיבי הנרי סיגמן, שקיבל הסמכה מישיבת 'תורה ודעת' החרדית, התחיל את דרכו בגישה ביקורתית כלפי ישראל כאשר היה מנכ"ל הקונגרס היהודי האמריקני. משם עבר לתקוף את ישראל כחבר המועצה ליחסי חוץ, ועתה הוא פרופסור אורח בבית הספר ללימודים אוריינטליים ואפריקניים בלונדון שמתחרה עם עמיתיו באל-נג'אח בעוינותו כלפי ישראל. תרומתו האחרונה של סיגמן הייתה האשמת ישראל באחריות למלחמה נגד חמאס בקיץ האחרון. גם אברום בורג עובר מסלול דומה.

ההסבר השני הוא שקיימת בשמאל תחרות פנימית שגורמת להקצנה. כל אחד רוצה להוכיח שהוא יותר מחמיר מחברו בעוינותו כלפי ישראל, ובכך למשוך תשומת לב ותמיכה. אך כלל לא בטוח שהחדשנות של בורג תועיל. הרי הצבעה לדב חנין כבר נחשבת למיינסטרים בשמאל התל-אביבי, ואברום ייאלץ כנראה לחפש פעלול נוסף.

יריב את ריבנו

על פי הספירה המעודכנת, יריב לוין חזר למקומו הראוי בעשירייה הראשונה ברשימת הליכוד. אלו בשורות טובות למי שרואה במערכת הבחירות מאבק לא רק על נושאים מדיניים, כלכליים ודתיים אלא גם בנושאים המשפטיים.

לוין הוא אחד הלוחמים העקביים למען רפורמה משפטית, היות שהוא מייחס להתערבותו של בית המשפט העליון את כישלונו של הליכוד לתרגם מנדט אלקטורלי למדיניות. לוין גם השכיל להבין שחייבים לשנות את שיטת בחירת השופטים מהיסוד. בהתאם להתפתחויות בבית היהודי ובתקומה, לוין עשוי למצוא בכנסת הבאה שותפים כמו רונן שובל, עו"ד יוסי פוקס, עו"ד אביחי בוארון, נחי אייל ועו"ד בצלאל סמוטריץ'.

ברור שיכולתם של לוין וחבריו להוביל רפורמה משפטית תיקבע על פי תוצאות הבחירות, אבל לא מוקדם לגבש כבר כעת תוכנית מאה ימים ותוכנית לטווח בינוני. אם תוצאות הבחירות תהיינה חיוביות, יש לדאוג לכך שתיק המשפטים יופקד בידיים טובות. אפשר לשחק אותה ממלכתיים אם אפשר למצוא אדם כמו שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, השותף לביקורת על האקטיביזם השיפוטי.

צעד שני שאפשר להפעיל מיידית הוא פיטוריו של היועץ המשפטי הנוכחי יהודה וינשטיין. לאחר מכן יש להיערך למאבק הקשה לשינויים המבניים המתבקשים - דילול כוחו של היועץ המשפטי לממשלה ושינוי שיטת בחירת השופטים. ניסיונות קודמים הסתיימו בקול ענות חלושה, ויש לקוות שלוין ושות' יצליחו הפעם היכן שכשלו אחרים.