חשיבות המצוות החברתיות

האהבה והדאגה לזולת היא יסוד היסודות בתורה, וכפי שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). מתוך כך מצווה גדולה לעזור למי שנמצא במצוקה, ולכן מצוות הצדקה לעני היא מהמצוות החשובות שבתורה. אמרו חכמים: שקולה צדקה כנגד כל המצוות (ב"ב ט, א), והמעלים עיניו מהצדקה כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א).

בניגוד לעמדת השמאל

אולם הבדל עמוק ישנו בין עמדת התורה לעמדותיהן של תנועות השמאל החילוניות. תנועות השמאל נשענות על התשתית הרעיונית של הקומוניזם והסוציאליזם, שלפיה כל הרכוש והכסף שייכים לכולם בשווה. וגם כשהם כבר מודים שהרעיון הקומוניסטי פשט את הרגל מבחינה כלכלית, הם עדיין מאמינים במעמדו המוסרי, ועל כן לתפיסתם, לכל אדם יש זכות טבעית לחיות ברווחה יחסית על פי המקובל בחברה. אם למשל לרוב האנשים יש דירות בערים מרכזיות, זכותו של כל אזרח לתבוע מהחברה שתדאג שגם לו תהיה שם דירה. וכן לגבי אוכל, ביגוד, רפואה, חינוך ומשחקים לילדים - זכותו לתבוע מהחברה שתדאג שגם לו יהיה מה שיש לרוב החברה. ואם החברה לא דאגה לכך, הרי שהיא אשמה במצבם של העניים ועליה להתבייש בכך. אין זה משנה מה הסיבה למצבם, שום תירוץ לא יעמוד בפני ההאשמה המוטחת בחברה על כך שיש בקרבה עניים. מפני שכעיקרון העושר שייך לכולם בשווה, וכל זמן שיש בחברה אנשים רבים שחיים ברווחה יחסית, הם נחשבים כמי שעושקים את העניים וחיים על חשבונם.

העמדה התורנית

לעומת זאת, על פי הדרכת התורה, האדם ובכלל זה העני הוא האחראי הראשון למצבו. ורק כשהוא משתדל לדאוג לעצמו ואינו יכול להתפרנס מפני מחלתו או זקנותו וכיוצא בזה, רק אז חובה לעזור לו כדי לספק את כל צרכיו. ואף חובה זו אינה מוטלת על כל החברה כאחד, אלא היא מתרחבת מעגלים מעגלים, מהמעגל המשפחתי הקרוב עד לכלל החברה.

שיטה זו היא מוסרית יותר, מפני שהבחירה החופשית והאחריות האישית היא יסוד קיומו המוסרי של האדם בעולם. אם יבחר בטוב - יזכה לחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחר ברע - ייענש בזה ובבא. וכך גם ביחס לכסף ולרכוש. אם יתעצל - יהיה עני, ואם יהיה חרוץ - יקצור את פרי עמלו.

שיטה זו גם יעילה, מפני שהיא מחנכת את האדם להיות אחראי וחרוץ, והיא מעודדת תחרות שמעודדת את הצמיחה הכלכלית, שמסייעת בסופו של דבר לעניים. בנוסף לכך, זו גם הדרך היפה ביותר לעזור לעניים, שכן המדרגה הגבוהה ביותר של צדקה היא לעזור לעני לעמוד על רגליו בלי להזדקק לתרומות וקצבאות.

לעומת זאת, שיטות השמאל אף פעם לא עוזרות, מפני שהן מקבעות את העוני ושומטות מהעני את המוטיבציה לקחת אחריות על מצבו ולהתקדם בכוחות עצמו. ומאידך, על ידי העלאת מיסים מתמדת, הן מענישות את העשירים, את היזמים והחרוצים, ומפריעות להם להמשיך לפעול למען פיתוח הכלכלה.

השוויון בתורה

אמנם יש בתורה מצווה יסודית שמבטאת את השוויון שבין כל האנשים, והיא מצוות היובל. לפי מצווה זו כל הקרקעות בארץ מחולקות לכל עם ישראל בשווה, וגם מי שנאלץ מחמת עוניו למכור את שדהו, בהגיע שנת היובל תחזור השדה אליו או ליורשיו ללא תמורה.

ראוי ללמוד ממצווה זו שכמו שהקרקעות צריכות להיות מחולקות לכולם בשווה, כך גם כל משאבי הטבע שייכים לכל ישראל בשווה. ובכללם - האוויר, המים, המחצבים, הגז, הנפט וכו'. את ההכנסות ממשאבים אלה צריך להשקיע בחינוך איכותי לכול. זו התשתית השוויונית שמאפשרת לכל אדם לדאוג לעצמו לפי חריצותו וכישרונו.

הרי שהמשאבים הטבעיים צריכים להיות מחולקים בשווה, אבל שכר חריצותו של האדם מגיע לו עצמו. ועל גבי הזכות של האדם לעבוד ולהתעשר, מוטלת עליו מצווה לעזור לעניים. וכדי שלא לפגוע בעיקרון האחריות, מצווה זו מתקיימת על ידי מעגלים של אחריות.

מעגלי האחריות בעזרה לעני

שלא כפי שמקובל בתפיסה הסוציאליסטית, לפיה החברה כולה אחראית בשווה לרווחתם של העניים, לפי התורה ישנם מעגלי אחריות.

במעגל הראשון נמצא העני עצמו, שהאחריות הראשונה למצבו ולמצב משפחתו מוטלת עליו עצמו. ולכן אם היה אדם מסוגל לעבוד ולא עבד והטיל עצמו על הציבור, היו גבאי הצדקה דואגים שיעבוד. ורק אם עבד כפי יכולתו ועדיין לא הספיק לו, היו נותנים לו צדקה. וכפי שנאמר "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד) - יחד עמו יש מצווה, אבל כשהוא מסיר מעצמו אחריות אין מצווה לעזור לו.

כאשר העני אינו מסוגל לדאוג לעצמו, האחריות עוברת לקרובי משפחתו (כמו בדין גאולת שדה אחוזה שנמכרה). ואם אין ביכולתם לעזור לקרובם - האחריות עוברת למעגל השלישי שבו נמצאים שכניו. ואם אין ביכולתם לספק את כל צורכי שכניהם העניים, בני העיר כולה צריכים לשאת באחריות, ורק לאחר מכן כלל החברה. שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך... לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). וכן נאמר: "את העני עִמָך" (שמות כב, כד) - מי שעִמך קודם למי שפחות עִמך (ב"מ עא, א).

ואם היה עני שיש לו בני משפחה שמסוגלים לעזור לו והם משתמטים מחובתם ואינם עוזרים, היו גבאי הצדקה צריכים לכוף אותם לדאוג לו. ורק אם לא היה בכוחם לספק את צרכיו, היו נותנים לעני מהקופה הציבורית של בני העיר (שו"ע יו"ד רנא, ד).

שיטת המעגלים מוצדקת, מוסרית ויעילה

כאשר מטילים את האחריות לפרנסת העני על קרוביו ושכניו, הם ישתדלו ככל יכולתם לשתף אותו בעבודה, כדי שיתפרנס בכוחות עצמו ולא ייפול עליהם תמיד למעמסה, ובכך הם מעמידים אותו על רגליו. אבל כאשר העני מקבל קצבה, הקרובים פוטרים את עצמם מן האחריות ולא מתאמצים מספיק כדי לדאוג שיעבוד ויתפרנס. והנזק מכך עמוק וממושך, כי במקרים רבים, לאחר שהעני מתרגל להזדקק לקצבאות וצדקות, הוא מאבד את כבודו ואת היכולת לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, ומשמש דוגמה שלילית לילדיו, והסיכוי שהם יצליחו להיחלץ ממעגל העוני הולך וקטן.

גבאים בני המקום

לפי השיטה המקובלת היום, המדינה אחראית על הטיפול הכולל בכל העניים, והעובדים הסוציאליים אינם מכירים לאורך שנים את הקהילה שבה הם מטפלים. על פי התורה, העזרה לעניים צריכה להינתן על ידי גבאים מבני המקום שמכירים אותם היטב, כי רק הם יוכלו לעזור לעניים באופן המיטבי. אם אפשר, ימצאו לו מקום עבודה כדי שיתפרנס בכבוד. ואם אינו מסוגל לכך, ישתדלו למצוא לו עבודה שעל ידה יוכל להיות לכל הפחות שותף בפרנסתו, וכך ישמור על כבודו בעיני עצמו ובעיני משפחתו.

וכן נפסק להלכה, שהצדקה המעולה ביותר שאין למעלה הימנה, היא לתת לחברו אפשרות לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמו (רמב"ם, שו"ע יו"ד רמט, ו).

מניעת התחזות

בנוסף לכך, כאשר הגבאים הם בני המקום, קשה לרמות אותם. וגם זה חשוב מאוד, שכן הזהירו חכמים את המתחזים לעניים כדי לקבל צדקה, שעונשם שלבסוף יהיו עניים באמת, ולא ייפטרו מן העולם עד שייאלצו להתחנן בפני אנשים שייתנו להם צדקה (משנה פאה ח, ט). עונש זה מגיע להם בצדק מן השמיים, אולם בדרך כלל אין צורך בהתערבות ניסית כדי לגלגל אותו עליהם, מפני שאדם שמתרגל להישען על תמיכות וצדקות, מאבד את יכולתו להתפרנס בכוחות עצמו, ולבסוף באמת נעשה עני. זו הדרך שבה השיטה הקומוניסטית הביאה עוני לעמים שבחרו בה.

אחריות קבוצתית

עוד יתרון משמעותי יש לשיטת המעגלים, שהיא מטילה אחריות על הקבוצה לדאוג לעניים השייכים לה. בשיטה הסוציאליסטית, שמרכיבים ממנה נהוגים אצלנו, המדינה אחראית על רווחת כלל האזרחים, וכך יכולות להיווצר קבוצות שלמות שמסירות מעצמן אחריות לפרנסתן, ומתרגלות להישען על כספי קצבאות. נציגיהן דורשים תמיד הנחות בתשלומים לחינוך, בריאות, ארנונה, להשלמת תקציבים לעיריות מכספי המדינה וכו', בלי שמנהיגיהן מקבלים על עצמם אחריות לתיקון מצבם. כך קורה בחברה הערבית ולהבדיל אצל אחינו החרדים.

במצב המתוקן על פי ההלכה, כאשר המשפחה והשכנים הקרובים אינם מסוגלים לעזור לעניים, האחריות עוברת למעגל העירוני או לציבור שהעניים משתייכים אליו. אחריות זו היא המפתח לתיקון, מפני שהיא מדרבנת את מנהיגי החברה לערוך חשבון נפש, לבחון את הגורמים לעוני ולמצוא עצות כיצד להיחלץ ממנו - כמו למשל על ידי הכשרת הצעירים במקצועות שמהם יתפרנסו בכבוד. אבל כאשר המדינה אחראית על מצבם של כל העניים בשווה, הציבור והמנהיגים ששותפים לבעיה מסירים מעצמם אחריות, ועוד באים בתביעות לחברה שאינה מסייעת מספיק, ובנוסף לכך גם מפריעים לפתרון המצוקה.

כך יוצא, שבמקום שהקצבאות יעזרו לעניים לצאת ממעגל העוני, הן מסייעות להם לקיים את אורח החיים שמוביל אותם לעוני, והבעיה הולכת ומעמיקה.

היחס לצדקה

השיטה השמאלנית אומרת לעניים "אל תתביישו לתבוע את שלכם, זה מגיע לכם!". לעומת זאת, על פי התורה העני חייב להודות לכל מי שעוזרים לו. אמנם העשיר צריך להתאמץ ככל יכולתו שלא לבייש את העני שנאלץ לקבל צדקה, אולם אין רע שהעני מצדו יערוך חשבון נפש, ויבחן האם גם לו יש אשמה במצבו. ובכל אופן, זה ידרבן אותו לעודד את ילדיו לשקוד על לימודיהם, כדי שיוכלו אחר כך לרכוש מקצוע ויצאו לרווחה. 

לתגובות: [email protected]

שאלות ותשובות עם הרב אליעזר מלמד באתר: www.yeshiva.org.il