בדומה לצרפתים, גם היהודים התקשו להכיר במציאות האיומה. גם הם רצו להאמין שצרפת תחזור במהרה להיות המדינה האהובה בה גדלו.
פגיעה אחר פגיעה, פיגוע אחר פיגוע- הם כל פעם התרגלו למצב החדש עד שהגיעו לקצה ולא היה מנוס אלא לפקוח סוף סוף את העיניים.
כשאנחנו בחרנו לעלות ארצה ב-2002 אני זוכרת את ההערות שקיבלנו- הן מהצרפתים הן מהישראלים: "השתגעתם? זה חסר אחריות לעלות לישראל! יש פיגועים, אינתיפאדה, קשה להיקלט, בשביל מה לעזוב פרנסה וקהילה טובה?"
וזה עוד היה לפני שהספקנו לספר שאנחנו הולכים לגור ביישוב קהילתי בבנימין ב"שטחים הכבושים".
האמנו בצדקת הדרך. השארנו חיים שלמים מאחור בידיעה שאנחנו עושים את המעשה הנכון ושאנחנו אלה שצודקים.
לפעמים כואב במיוחד להיות צודק. כואב לדעת שעשית את הבחירה הנכונה אך בדרך השארת אחרים מאחור. חברים, משפחה ו"סתם" יהודים.
היום, אני לא מסוגלת לומר "אמרנו לכם" או לשמוע הערות על כך ש"עכשיו לפחות זה יגרום ליהודים לעלות לישראל".
כי לא צריך לומר מילה . הם כבר יודעים. אבל עכשיו זה מאוחר מדי.
לא כך רצינו שתבואו. לא בבהלה, בהמוניכם בגלל פיגוע כזה או אחר.
לא מפחד.
היום אין לכם ברירה ואנחנו כואבים. כואבים את מחיר הדמים, כואבים את סופה של צרפת וכואבים את סופה של הקהילה היהודית במקום.
עלינו להתכונן לקלוט אתכם ולדאוג שאם לא אתם, אז לפחות הילדים שלכם ירגישו ויהפכו לישראלים. אנחנו כבר יודעים כמה קשה הדרך לישראליות הנחשקת, ויכולים רק לקוות שנצליח לעזור במעט.
דינה כהן עלתה לארץ מצרפת ב-2002 והיא עובדת בישראל כיועצת תקשורת