"נו, אחיקם, איך הולך עם הלימוד?"
סגרתי במהירות את ספר הספרייה, ולקחתי במקומו את הגמרא. אמא הסתכלה עליי ומשכה בכתפיה. "תשמע, אחיקם, אם אתה לא תלמד, אף אחד לא ילמד במקומך. ואני יודעת שחשוב לך להתקבל לישיבה. קיבלת הזדמנות שנייה, לא חבל להחמיץ אותה?"
נראה לי שמגיל אפס רציתי ללכת לישיבת 'גאולים'. אחי הגדול למד שם, וגדלתי על הסיפורים שלו: על הר"מים המגניבים, החבר'ה שעשו קטעים, המבצעים המיוחדים. כולם ידעו שזאת אחת הישיבות הכי שוות בארץ. אבל מה לעשות שאחי תלמיד קצת יותר טוב ממני? כשהלכתי להיבחן בשנה שעברה, סמכתי על קשרי המשפחה, ולא מי יודע מה השקעתי בלימודים לבחינות הכניסה. כשפתחתי את המכתב וגיליתי שלא התקבלתי, זה היה ממש מבאס.
השנה החלטתי שאני מנסה להתקבל שוב. ביררתי מה בדיוק החומר לבחינה, והתיישבתי ברצינות עם הספרים. לפחות בחצי השעה הראשונה. אחר כך רק הצצתי בוואצפ וראיתי כמה סרטונים, ופתאום ספר הספרייה קרץ לי. אולי בכלל כדאי לך לוותר על כל הבחינה הזאת ולהישאר ללמוד איפה שאתה, אמר לי קול קטן בראש, מי אמר שיש לך בכלל סיכוי להתקבל? אולי חבל על המאמץ?
אחותי הילה נכנסה לחדר וקטעה לי את המחשבות. "התחיל לרדת שלג", היא אמרה בפנים דאוגות. הבנתי אותה לגמרי. בשנה שעברה, ביום הראשון של הסופה, בנינו בובות וזרקנו זה על זה כדורי שלג בכיף. אחר כך הכבישים נחסמו, החשמל והמים נותקו, ובילינו ארבעה ימים קפואים ואומללים. לא היה לנו איך להתחמם, כי כל אמצעי החימום שלנו הם חשמליים, אפילו הכיריים. הבגדים ששיחקנו בהם בחוץ נרטבו, ולא יכולנו לייבש אותם. ישבנו במעילים ואכלנו שימורים קפואים כי לא יכולנו לבשל. נטלנו ידיים בשלג - ברררר! ממש מסירות נפש, תאמינו לי. בסוף הוזמנו לבית של חברים שהיה להם תנור נפט וגז בישול, ושם בילינו עד סוף הסופה ביחד עם חצי מהיישוב, מצטופפים על מזרנים עם מלא ילדים קטנים. בקיצור, הסיפור הזה לגמרי הוציא לי את החשק לשלג.
"ילדים, ראיתם מה הולך בחוץ?" נכנסה אמא בהתרגשות לחדר. "תראו איזה יופי! זה פשוט מקסים לראות את הפתיתים צונחים ומכסים את העולם במרבד לבן".
הילה ואני הבטנו זה בזה והרמנו גבות. אמא שלנו טיפוס ספרותי, אבל מי היה מעלה בדעתו שהיא תתפייט ככה לגבי השלג?! היא הרי זאת שהייתה הכי לחוצה בשנה שעברה. אמא ראתה את המבטים וחייכה.
"למה אתם מתפלאים? בשנה שעברה הסופה הפתיעה אותנו. אף אחד לא העלה על דעתו שתהיה כזאת סערה. ובאמת זה היה קשה, אפילו קצת מפחיד. אבל השנה התכוננו כמו שצריך. לא ראיתם שקנינו תנור נפט חדש ואמגזית לבישול? יש בבית מלאי של אוכל ובגדים יבשים וחמים ושמיכות. בעזרת ה', גם אם הסופה תהיה קשה, נוכל לעבור אותה בכיף. אז מצדי, אתם יכולים לצאת החוצה וליהנות".
דבריה של אמא הרגיעו את הילה, והיא חייכה חיוך מרושע. "יאללה, אחיקם! למה אנחנו מחכים? ברגע שהשלג יתחיל להצטבר, אני מתנקמת בך על כדור השלג שהכנסת לי לעורף בשנה שעברה..."
"היית מתה..." צחקתי. "אין לך סיכוי מולי. וחוץ מזה", הוספתי, והבטתי בגמרא שלי, "בשעה-שעתיים הקרובות יש לי מה לעשות. הגעתי למסקנה שאולי בכל זאת יש טעם להתכונן לכל מיני דברים..."