צמאה – אמנים שרים את ניגוני הרבי מלובביץ',
הפקה מוזיקלית: נאור כרמי
חי לעולם ועד או לא, משיח או לא משיח, על דבר אחד כל הפלגים בחב"ד ומחוצה לה יכולים להסכים: אין כמו הניגונים של הרבי מלובביץ'.
פרויקט חדש ומושקע במיוחד מצדיע לעולם הניגונים החסידיים של הרבי. משתתפים בחגיגה (או אולי בהתוועדות): אביתר בנאי, שולי רנד, אריאל זילבר, ברי סחרוף, אהרון רזאל ועוד רבים וטובים.
למעשה, לא רק הרבי מבסס את מעמדו באלבום זה, הנושא את השם 'צמאה', אלא גם המוזיקאי המופקד על האלבום, נאור כרמי. אחרי כמה אלבומים מוצלחים של הרכביו, 'הלב והמעיין' ו'התזמורת העממית', הוא מפגין באלבום החדש את מלוא כישוריו המוזיקליים בעיבודים מקצועיים, עשירים ומלהיבים.
בולט באלבום הקו המוזיקלי שכרמי בחר בו: פחות חסידי מזרח-אירופאי, יותר ישראלי עכשווי. למה לבחור בכיוון שממש לא דומה לסגנון המקורי שנשמע ב‑770? אולי כדי שזמרים כמו ברי סחרוף וארז לב ארי יוכלו לשיר בסגנון הטבעי שלהם, ואולי מתוך מגמה לחבר את הניגונים לקהל הישראלי.
אפשר לתהות עד כמה רחוק היה צריך ללכת מהאווירה החסידית הישנה, ואם לא היה כדאי לאזן קצת בין הסגנונות, אבל הגיוני שהרבי דווקא היה חותם על זה: אם כל ראש שעובר ברחוב העירוני צריך להניח תפילין, גם את ניגוני חב"ד צריך להנגיש לכל אוזן יהודית.
מכל מקום, נראה שיש ניגונים שבהם אי אפשר לגעת: את הניגון המרטיט "שאמיל" כרמי לא הפקיד בידי אף אחד מהזמרים העכשוויים, אלא השאיר אותו לאחד והיחיד אברהם פריד.
מקומה של התורה החסידית לא נפקד, ובעטיפה של האלבום אפשר לקרוא על המסרים שמאחורי הניגונים. אבל מעבר למסרים הכתובים, האלבום כולו מביע מסר חב"די ידוע: אחדות ישראל. עם כל הכבוד לרזומה המפואר של כל אחד ממשתתפי האלבום בפני עצמו, התמהיל ביניהם מביא לתוצר איכותי ששווה יותר מסך חלקיו, ומהווה מסר חסידי חי על כוחה של האחדות.