בית הנבחרים

ההחלטה לא להתפקד לבית היהודי, או לכל מפלגה אחרת, התבררה כאחת הטובות שקיבלתי בשנה האחרונה.

לא די בכך שחסכתי שלושים ותשעה שקלים, שאיתם אוכל בעתיד לשלם חלק מהמס שיממן את הבחירות האלה, אלא אף חסכתי לעצמי אינספור הודעות זבל במסרונים ובמייל, הודעות שנשלחו מטעם המתמודדים לרשימת הבית היהודי והעלו את לחץ הדם של מצביעיהם הפוטנציאליים.

אם פעם אחליט לרוץ לכנסת, יש מצב שאשלח למתפקדים הודעות זבל ואחתום עליהן בשמותיהם של יריביי למרוץ. האנטגוניזם שהספאמים האלה מעוררים כבר יעשה בשבילי את העבודה.

אי התפקדותי למפלגה גם חסך ממני את הצורך להתלבט במי לבחור. כי אם הייתי צריך להגיע להחלטה על שבעה נבחרים מהרשימה, הפיוזים במוחי לבטח היו מותכים בזה אחר זה. בסדר, ישנם השניים האלה שאני מכיר אישית, ועוד שניים-שלושה שכבר הוכיחו את עצמם בכנסת הקודמת וראויים לעוד קדנציה. ומה עם השאר? את מי אשים במקומות שנותרו? מה אני בכלל יודע על המתמודדים בבית היהודי, על כישוריהם הפוליטיים ועל חזונם האידיאולוגי? בסדר, הם לא מתנצלים. מה עוד?

האמת חייבת להיאמר: יותר משהבחירות האלה לימדו אותנו על המתמודדים, הן הטילו אלומת אור על המתפקדים ועל שיקולי ההצבעה שלהם. מעקב אחר חברים לרשת החברתית, אלה שהתפקדו ואלה שרק השתעשעו במשחק האילו, מראה עד כמה קלוש לעתים הקשר בין ההצבעה ובין התאמתו של מועמד לתפקיד הנכסף. העובדה שרבים מהמתמודדים ידועים רק בתוארם, ולעתים גם פחות מזה, לא הפריעה לציבור המצביעים לבחור בהם כמועמדיהם המועדפים, מסיבות רבות ומגוונות ולא תמיד ענייניות.

כך, למשל, חלק מהנשים הצהירו על העדפתן הברורה לרשימה נשית. אחרים ביקשו להפגין נאורות ובחרו במועמד יוצא אתיופיה או במועמדת המוסלמית. רבים מהמצביעים נטו לאנשים מסוימים בגלל קרבתם לנושא אזוטרי כלשהו ופסלו אחרים על סמך ציטוט אקראי אך מרשיע. אחרים ביקשו לצ'פר מועמדים על מעשה ראוי שעשו, כמו הרב אלי בן דהן שבחר לעמוד לבחירה ולא להיות משוריין כחבר תקומה. וישנם גם כאלה שבחרו בשיטת האלימינציה, תוך שהם מוחקים כל מועמד ששלח להם ספאם לנייד בדיוק בזמן שהשכיבו את הילדים. האמת, אפשר להבין אותם. אבל מה באשר למהות?

במידה רבה, מערכת השיקולים של הבוחרים מלמדת לא רק על הפריימריז הספציפיים האלה אלא על השיטה הדמוקרטית כולה, שיטה שבה הפוליטיקאים מתמרקים ומתאפרים כדי להציג חזות מרשימה שאין לה דבר וחצי דבר עם פעילותם אחרי הבחירות. ולמרות ההסתייגויות, יש לקוות שהפעם האינטואיציה של הבוחר ניצחה את כל השיקולים הזרים, ושהרשימה הסופית מוצלחת לא פחות מזאת שקיבלנו בכנסת היוצאת. כי בבחירות הפנימיות הקודמות, לפחות לטעמי, הדמוקרטיה עבדה בכלל לא רע.

יש תקומה

בתחילת השבוע נערכו הבחירות בתקומה, השותפה הקטנה והמשוריינת של נפתלי בנט וחבריו, והתוצאות שימחו בוודאי לא מעט סרוגים מכל גוני הקשת המגזרית. ניצחונו של עו"ד בצלאל סמוטריץ' מוכיח שגם באגף זה של הציונות הדתית קיים עדיין יצר הישרדות מפותח. סמוטריץ' – עדיין אלמוני למדי בציבור הרחב אך תותח-על מוכר בקרב יודעי דבר בציבור הסרוג – עשוי להתגלות במונחים ספורטיביים כגניבה הגדולה של מערכת הבחירות הנוכחית. גם אורית סטרוק הגיעה למקום שנחשב ריאלי, ובסך הכול נראה שמצביעי תקומה הצליחו להפיח רוח חיים לא רק במפלגתם המצומצמת אלא בבית היהודי כולו.

וכעת, כשהרכב הרשימה המשותפת כבר ידוע, אין לנו אלא לשנס מותניים ולדחוף את הבית היהודי להישג שיא של שמונה עשר מנדטים. למה שמונה עשר? כי במקום השמונה עשר מדורג ח"כ זבולון כלפה, וכפי שאתם ואני יודעים – אין דבר כזה כנסת בלי זבולון. מאז ראשית ימיה של הכנסת השביעית, לפני כארבעים וחמש שנה, השם זבולון ייצג בכבוד את מפלגת הציונות הדתית בכל הכנסות וברוב ממשלות ישראל. עם כל הכבוד לשם בצלאל, הוא לא יכול להוות תחליף לדבר האמיתי. אם זבולון לא יצליח, חלילה, להיכנס לכנסת הבאה – מפלגתו של בנט תאבד את זהותה הדתית-לאומית ותהפוך לליכוד ב', סתם עוד מפלגה עם שמות כמו ביבי ובוגי.

כולנו יהודים

א. חמאס גינה את הרצח במשרדי העיתון הצרפתי 'שרלי אבדו', אך נמנע מלהתייחס לרצח במרכול היהודי בפריז. אפשר להבין את זה: ברור לחלוטין שהכיבוש היהודי בפריז עבר כל גבול. אילו רק היהודים היו נסוגים מאירופה ועולים לישראל – כבר מזמן היה פה שלום.

ב. כלי התקשורת בארץ ובעולם הבליטו את עניין אמונתו המוסלמית של לסאנה בטילי, העובד שהציל חיי יהודים במהלך הפיגוע במרכול. מה שפחות הובלט הוא שבאופן מקרי או לא - אותו גיבור מוסלמי לא הגיע מהרשות הפלשתינית, וגם לא מסוריה או מאיראן או מערב הסעודית, אלא ממאלי - רפובליקה דמוקרטית במערב אפריקה שנאבקת כיום בניסיונות השתלטות של ג'יהאדיסטים מאל-קאעידה. אז יכול להיות שהאיש "גילם במעשיו את התקווה לכך שהרוח האנושית והחמלה המאחדת בין בני האדם תגבר על מלחמות הדת והתרבות", כפי שנכתב בפאתוס אופייני ב'ידיעות אחרונות'. ועדיין, זהותו של האיש רק מדגישה עד כמה חמורה הבעיה עם האסלאם ולא להפך.

ג. רגע לפני משחק כדורגל בברצלונה נערכה דקת דומיה שבמהלכה הופיע על מסך גדול הכיתוב הקטאלוני "TOTS SOM CHARLIE" – "כולנו שרלי" - לזכר הרוגי הטבח בעיתון 'שרלי אבדו'. גם הצופים ביציעים הניפו כרטיסים בנוסח זהה. זה לא הפריע לשדרן נדב יעקבי לכלול בעסק את הפיגוע במרכול הכשר ולקבוע: "דקת הדומיה היא לזכרם של שבעה עשר הנרצחים באירועי הדמים בפריז". למה לא, על חשבון הבית.