תחת איום. אירופה
תחת איום. אירופהצילום: סרג' אטל. פלאש 990

לא ידוע לי כמה נפוץ השם בומדיין באלג'יריה. אולי הוא שכיח כמו כהן או לוי אצלנו. בכל זאת, פרסום שמה של חיאת בומדיין, אשת הרוצח מהסופר הכשר, מזכיר את שמו של נשיא אלג'יריה לשעבר חוארי בומדיין.

בומדיין שימש כראש הזרוע הצבאית של ארגוןFLN , שלחם נגד צרפת לעצמאות אלג'יריה. מיד עם הניצחון הדיח בומדיין את אחמד בן בלה, המנהיג הרשמי של הארגון ויקיר חוגי הקִדמה, והושיבו בכלא לשארית שנותיו. בומדיין שלט כעריץ, ואחריו עבר השלטון למקורבו עזיז בוטפליקה, ששולט באלג'יריה עד עצם היום הזה. גברת בומדיין עברה בשלום לסוריה, שם תתקבל בוודאי בזרועות פתוחות כאשת השהיד של דאעש.

מבומדיין עד הבומדיינית, אפשר להסיק כמה מסקנות. האחת היא שצרפת אמנם יצאה מאלג'יריה, אבל אלג'יריה לא יצאה מצרפת. המסקנה השנייה היא שאי אפשר להילחם בטרור האסלאמי באמצעות תהלוכות ענק, כשם שקמפיין טוויטר שכותרתו "השיבו את הבנות הביתה" אינו הדרך להילחם בארגון הטרור האסלאמי בוקו חראם שחטף תלמידות נוצריות בניגריה, איסלם אותן בכפייה והפך אותן לשפחות מין. הבנות לא שבו הביתה, וגם המצעד בנוכחות למעלה מארבעים מנהיגים לא יעזור כל עוד הבעיה מודחקת.

כאשר השמאל במשך שנים רבות שיווע לדה גול ישראלי, והיה מוכן לאתרג את אריאל שרון בתקווה שאכן קם אחד כזה, הוא ביקש מנהיג שיוציא אותנו מהשטחים כפי שדה גול הוציא את צרפת מאלג'יריה. דה גול סתם את הגולל על רעיון אלג'יריה הצרפתית, אולם כתחליף קיבלו הצרפתים את צרפת האלג'ירית, וזאת למרות שאלג'יריה מעבר לים היא. המשטר העריץ של בומדיין ויורשיו דחק אלג'יראים להגיע לצרפת בהמוניהם ולהקים בה מובלעות שבהן לממשלת צרפת ולשלטונות החוק אין דריסת רגל. מתוך המובלעות הללו הגיחו מוחמד מראח - מבצע הטבח בבית הספר היהודי בטולוז, מחדי נממוש - הרוצח מהמוזיאון בבריסל, ועתה האחים אוקאצ'י - שדחו פעולה נגד מטרה יהודית על מנת לבצע קציר דמים במערכת המגזין 'שרלי הבדו'.

הייתה להם גישה לאימונים, לרובי קלצ'ניקוב ולמטולי רימונים כדי לבצע את זממם. למעשה הרוצח נממוש נתפס רק באקראי, והאחים הרוצחים אוקאצ'י נלכדו בזכות מסמכים שהותירו במכונית המילוט - אחרת היו ממתינים לטרף הבא. בתוך המובלעות גדלים יורשיהם, וכאשר ביקשו מורים לשוחח בכיתות על מה שאירע, התלמידים סירבו להתאבל על השוטרים והיהודים.

זוהי מורשתו של שארל דה גול, וכך תיראה חלילה מורשתו של דה גול ישראלי ומימוש חזון שתי המדינות לשני העמים.

חייאת בומדיין עברה לסוריה ולמחוזות הג'יהאד דרך טורקיה של ארדואן. את המסלול הזה כבר ביצעו עשרות אלפים לפניה. אילו רצתה ממשלת אנקרה, היא הייתה יכולה לחסום ולו חלקית את שרשרת החיול לדאעש לג'בהת אל-נוסרה ושאר מרעין בישין. צודק ארדואן שהאסלאמיסטים אינם גרועים מאסד ומהרפובליקה האסלאמית האיראנית, כשם שקשה להבחין בין דבר לכולרה, אבל בכך הוא מתחזק את תשתית הטרור באירופה. הדבר כמובן לא מנע מארדואן לקבול על שיתוף מנהיג מדינת הטרור נתניהו במצעד המחאה בפריז, בעוד ראש ממשלתו אחמד דבוטגולו הוא כמובן משתתף לגיטימי ורצוי במצעד. גם מחמוד עבאס צעד בשורה הראשונה, למרות שהוא מגנה את הטרור רק כאשר הוא פוגע באינטרס הלאומי הפלשתיני או מאיים על שלטונו. דבוטגולו ועבאס מסמלים את הכמיהה המערבית למצוא בנרות מוסלמים מתונים המתנגדים לטרור. ישנם כמה כאלה, אבל כל עוד המערב מטייח ומאמץ פטרוני טרור, הדבר משול ללוחמה בסמים בפיקודם של ראשי הקרטלים.

ynet חוזר לסורו

התקשורת הגדישה את הסאה בקמפיין "רק לא ביבי", שהגיע לשיא כיעורו בסיקור ביקורו של ראש הממשלה בפריז לאחר הפיגועים. אולם התקשורת גם ערה לסכנה שהפיכת הליכוד לשק חבטות תשחק לטובת הבית היהודי, לכן היא מפליאה את מכותיה גם בבית היהודי ובמנהיגה נפתלי בנט.

זה התחיל עם הדיווחים בתקשורת על ניצול עמדות כוח כדי להעביר כספים למגזר הדתי. זה המשיך עם העלאת סיפור כפר כנא באוב כדי לנגח את בנט – ניסיון כושל שבסופו של דבר חיזק אותו. משם הגענו לניסיון התקשורתי לתקוף את הבית היהודי כמפלגה חשוכה שמסרבת ללכת בתלם ולהכיר בנישואים חד-מיניים.

שיא הנבזות התקשורתית נרשם בכותרת הידיעה שהופיעה ב‑ ynetלאחר שעו"ד בצלאל סמוטריץ' נבחר כמספר 2 בתקומה. "מחדר החקירות של השב"כ לעשירייה הראשונה בבית היהודי" בישרו עורכי ynet, תוך הבלטה שסמוטריץ' נחקר על ניסיון לפגוע בתשתיות (הפיכת חסימת כבישים לסיפור זוועה) במאבק נגד הגירוש. רק מי שטרח להגיע לסוף הידיעה קרא שאפילו לא הוגש נגדו כתב אישום.

בדברי השטנה נגד סמוטריץ', ידיעות תקשורת התנהגה ככלב השב על קיאו וחזרה לתפקיד המשת"פ של הגירוש. השחרת פניהם של מתנגדי הגירוש שימשה כלי תעמולתי מרכזי להכשרת הפשע בדעת הקהל. הקורבנות המיועדים לגירוש תוארו כמי שמוכנים לירות בחיילי צה"ל, לזרוק עליהם חומצה וכן לחבל בתשתיות. בסופו של דבר, מה שנעשה כדי לעצור את הגירוש היה כאין וכאפס לעומת מה שעשו המפגינים נגד יוקר המחיה והדיור. אבל חסימת כבישים ואפילו השחתת רכוש התקבלו בסלחנות במחאה ההיא, כי שם הם נעשו במסגרת קמפיין שהיה עשוי לפגוע בשלטון הימין.

מי שעינו צרה בהצלחת הבית היהודי חושב כנראה להצליח גם הפעם עם אותו קמפיין שבבחירות הקודמות הצליח להוריד ממנה כמה מנדטים בסוף המרוץ. על פי הסקרים, בינתיים ההפגזה הכבדה רק חיזקה את הבית היהודי.

על פי "מדד הדמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, התקשורת הולכת ונחלשת. אמון הצבור בתקשורת הגיע לשפל חסר תקדים של 29.7 אחוזים בלבד (בציבור היהודי 28.4 אחוזים), לעומת 46 אחוזים בשנה 2012, בה נערכו הבחירות הקודמות.

בבחירות הקודמות משהו חדש התחיל, וזה היה חלק מהבעיה. ניתן היה לגרוע חלק מהתומכים החדשים על ידי מסע הפחדה. המצב היום שונה, התמיכה בבית היהודי נותרה יציבה זמן רב, וקשה לבלבל את הציבור שלמד להכיר את נפתלי בנט מתוך פעילותו בממשלה ובתקשורת.