כשישבנו על הספה הכחולה בקרוואן והחלטנו שמתגרשים, הדבר הראשון שעלה לי לראש זה: אין לי כח לחזור לתקופה של הדייטים ולחכות שאנשים יתקשרו אלי ויציעו לי בחורים.
לא חשבתי שאצטרך לגדל לבד ילד בן שנתיים, לא חשבתי שאצטרך לחזור להורים, למצוא עבודה חדשה, להתנתק רגשית מבן הזוג, רק חשבתי על זה שאזדקק לאחרים.
לכל אדם קשה להיות תלוי באחרים, לבקש עזרה, להיות נצרך. אך אם נתבונן לעומק הדברים, אז באמת מה הבעיה בזה?
בתהליך של אימון אנו בודקים תגובות של אנשים, אם ישנה תגובה שחוזרת על עצמה, אנו בודקים מאיזו עמדה/ אמונה/ תפיסה התגובה הזאת נובעת.
חשבתי לעצמי מה מפריע לי לקבל עזרה, מדוע אני דוחה הצעות עזרה מאחרים, מדוע כל כך קשה לי להיות תלויה באחרים. והגעתי לכמה עמדות/ תפיסות שיש לי:
אדם שמבקש עזרה הוא מסכן/ נזקק כנראה אני לא מספיק חזקה כדי להתמודד לבד לא בא לי שאצטרך להחזיר טובה לאותם אנשים שעזרו לי.
כדי לשנות את דפוס התגובה, ולאחר שמגלים מהיכן היא נובעת, עלינו לשנות את המחשבות ולהפוך אותן למחשבות חיוביות ומקדמות.
לאחר התאונה, כאשר אושפזנו באלי"ן, המדיניות שם היא שצריך להיות עם הילד 24 שעות.
בעלי ואני החלטנו שהתאונה לא תפגע בשני הילדים הגדולים, ולכן אין ברירה ונצטרך עזרה.
כמובן שאני ישר ניסיתי לחשוב כיצד נוכל להשתלט על המצב לבד, אבל אז התחלתי לחשוב עם עצמי שדווקא אי קבלת העזרה תשבור אותנו ואת המשפחה הגרעינית שלנו.
וכמו כן, לא בחרנו את המצב הקשה הזה, ואין ברירה וצריך לקבל עזרה. הבנתי שאנחנו לא מסכנים, אנחנו לא נזקקים, אנחנו כרגע זקוקים לעזרה כי כך קבע בורא העולם. והבנתי שאני גם לא אוכל להחזיר טובה לכל עשרות האנשים שיבואו להיות ליד מיטתו של איתן מיכאל וזה בסדר, הם גם לא רוצים שיחזירו להם. אנשים התקשרו מעצמם לאחותי כדי להשתבץ ברשימת המתנדבים.
ברגע שהסכמתי לקבל עזרה ראיתי כמה טוב יש בעולם, כמה אנחנו חשובים לאנשים, כמה אוהבים אותנו ורק חיכו לרגע להחזיר לנו טוב.
הנחתי ליד מיטתו של איתן מיכאל מחברת שבה המתנדבים ירשמו את התחושות שלהם, ובעז"ה את הקטעים הללו אשלב בסרט שאקרין בסעודת ההודיה לכשיבריא.
אצטט כאן כמה קטעים חזקים שכתבו חברות טובות, וב"ה בזכות ההתנדבות הזאת אנשים זכו לתובנות של אמונה, התקרבות לבורא העולם והתבוננות אחרת על החיים:
ילד מתוק, בובון קטן,
אני שומעת את הרעש של האוכל מטפטף...
וכ"כ מודה לה' שבד"כ אנשים אוכלים לבד..
וכ"כ מתפללת לה' שבקרוב אתה תאכל לבד, בשמחה ובריאות.
מרגישה את ה' קרוב קרוב, נושק לשפתיים המצויירות שלך,
מלווה אותך ואת המשפחה בכל התהליך הארוך והמייגע הזה...
מנגבת את הדמעות, ומתפללת מעומק הלב...
איך אפשר לישון ככה בשלווה במירוץ החיים המטורף הזה?
תספר לי, תלמד אותי...
פתאום רואים יד אלוקים... רואים אותך וקצת חושבים...
לילה טוב בובון קטן,
מחר בבוקר אתה קם, קם באמת בעז"ה.
צוחק אלי בפנים ושואל מה אני עושה לידך בכלל,
ורוצה הביתה.
בעז"ה זה קורה מחר בבוקר,
עכשיו, מצידי עכשיו...
ועוד אחד:
אבל בי"ח הוא לא מקום לילדים!!
זועק בי הקול אך לא העז לצאת החוצה.
לא להעיר, כולם ישנים,
כולם ילדים פגיעים,
זאת בראש וההוא בפנים.
אבל... כולם ילדים.
ריח חזק של בי"ח...
"אני חברה של אמא"-
לחשתי באוזנו של ריקו,
ואז- הבכי מבפנים, חשבתי שהתאדה עם השנים...
בכי הכי נוגע שיש מתוכך –
נוגע – ברחמים על הילד המהמם ששוכב כבוי הפנים,
נוגע בפחד על קיום החיים,
מחשבות, מחשבות על חיים,
פעם חזקים, ופעם לאבק נדמים.
פתאום – בום!! והם נהפכים,
רגע שולטים,
רגע נשלטים.
ואני, מה אנו מבקשים?
חיים!!
גם כיום, כאשר אני צריכה להתמודד עם טיפול בהלל ובאיתן מיכאל, זה מאוד לא קל. אבל עדיין היה לי קשה "להיכנע" ולבקש עזרה.
ושוב עולות המחשבות והתהיות, ושוב אני עושה לעצמי תהליך של אימון, וב"ה פניתי לבקש עזרה.
מדהים, הקב"ה רק רוצה שנפנה אליו ומשפיע טוב. הביאו לי טלפון של מתנדבת שרק מחכה שאפנה אליה, ובאותו היום שכנה מהרחוב פנתה אלי ושאלה אותי איך אני מסתדרת, ולא חששתי לומר שקשה לי. היא ישר אמרה שאין לה ילידם עכשיו בבית והיא תשמח לבוא בצהריים לעזור לי. וכמו רמלאית חמה וטובה, היא כבר פינקה אותי באוכל טוב, מתנות לילדים, לבוא אליה לכוס קפה.
גרמתי לה להוציא את הטוב שבה ולהעניק אותו למישהו שפתוח לקבל אותו.
וכמו שאומר הפתגם: המדליק נר מנר, זה נהנה וזה אינו חסר.
שנזכה להיות בין הנותנים אבל לא לחשוש לבקש, זו לא בושה. זהו עוד ניסיון של ריבונו של עולם, עוד מקום להתבונן בנפשך פנימה ולגלות עוד אוצרות החבויים שם.
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.