התחלה: אב, תשי"ז. מרקש שבמרוקו. לאב הייתה חנות בדים גדולה ומצליחה, ובבית המשפחה רחב המידות התארחו סוכני המוסד שארגנו את היהודים לעלייה. האב גם הקים בית כנסת, שהיום הוא סגור. "הצלחתי להביא משם את אחד מספרי התורה, ובקרוב הוא יוכנס לבית כנסת אצלנו". האם הייתה עקרת בית וגידלה את שבעת הילדים. הוא השישי, "אבל מעולם לא הייתי מפונק. בגיל שבע יצאתי לעבודה".
לעבודה: המשפחה עלתה ארצה בהיותו בן ארבע. מיד אחרי העלייה חלה אביו ושנתיים אחר כך נפטר. "יצאתי לעזור בפרנסת המשפחה. דיללתי ירקות עם האצבעות הקטנות שלי. אחר כך בצרתי ענבים, ובמשך כל שנות התיכון עבדתי במאפייה".
מזכרת בתיה: מיום העלייה ועד היום הוא מתגורר ביישוב. "היינו המשפחה המרוקאית הראשונה בשכונה. כשהגענו היו בעיקר הוותיקים, ואז החליטו לקלוט עולים חדשים". מיד אחריהם הגיעו עולים מרומניה וממרוקו, "אבל המקום נשאר קטן". יש אהבה עזה ליישוב, "היום יש תנופת בנייה גדולה ויש לי יד בזה, כי חלק מהתוכניות אני עשיתי".
לימודים: יסודי ממלכתי מזכרת בתיה. הגננות וגם המורה בכיתה א' היו דמויות שהמשיכו, ליוו ועקבו אחריו בתפקידיו הציבוריים. את חטיבת הביניים הוא עשה בבית חשמונאי. שם כבר היה יו"ר מועצת התלמידים, וזכורים לטוב כמה מורים שהעצימו אותו, בהם המחנך "שחיזק את הקטע של מנהיגות".
תיכון: אורט רחובות עם סדר יום בלתי אפשרי: קימה בשש לשחרית, הכנת שיעורים בבית הספר משבע עד שמונה, אחרי הלימודים מזכיר המועצה הדתית, בערב מדריך בנוער העובד והלומד ובלילה, מעשר ועד ארבע, עובד במאפייה. "אני לא מצטער על זה. עד היום אני קם מוקדם וההספק הוא רב". הוא שכנע את מנהל בית הספר שגם מכונאים יכולים לעשות בגרות. "המנהל אמר: 'תגיעו בשש בבוקר'. כך עשינו וסיימנו עם בגרות".
צבא: מדריך בבית ספר לחימוש. "מאוד נהניתי. אהבתי את עבודת ההדרכה". בגלל המצב בבית הוא קיבל אישור לעבוד במקביל. "הייתי מדריך חבורת רחוב בלוד והשקעתי בהם את הנשמה".
מנהל מתנ"ס: עם השחרור ביקש לנהל את המתנ"ס המקומי, "אמרו לי: אתה צעיר מדי ואין לך תואר". מנהל חברת המתנ"סים דאז, חיים ציפורי, אמר לו שיירשם לבר אילן וכך מבחינתו הוא ייחשב לבעל תואר. הוא ניהל את המתנ"ס ואמו שימשה המנקה של המוסד. "היא הייתה מגיעה מוקדם בבוקר, עובדת, משאירה לי כוס תה עם נענע על השולחן ויוצאת, כדי שלא ניפגש".
יו"ר מועצה: אחרי שנה הגיע אליו ראש המועצה וביקש שאת הסדר שעשה במתנ"ס, יעשה גם אצלו. "הייתי מזכיר וגזבר המועצה". בטרם מלאו לו שלושים נבחר לראשות המועצה. במשך עשר שנים הוביל את מזכרת בתיה. "הבאתי המון תרומות, תכננתי שכונות, קלטנו עולים חדשים, בנינו מתנ"ס ועשינו שיקום שכונות. קיבלנו את פרס החינוך, הקמנו טיילת מדהימה ומוזיאון כדי לחבר את התושבים למקום. מזכרת בתיה היא אחד המקומות היפים בארץ".
אקדמיה: תואר ראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה. לימודי תעודה בשלטון מקומי ותואר שני במנהל עסקים, "אותו סיימתי כשהייתי חבר כנסת".
האישה שאיתו: הוא עזר לזאב ביסטריצקי, איש מפלגת העבודה, במערכת הבחירות בלוד. ביסטריצקי לא ניצח, אבל אלול זכה. עפרה, בתו של ביסטריצקי, היא רעייתו מאז ועד היום. "באתי בהתנדבות, שכר מצווה - מצווה". עפרה הקימה ומנהלת את המרכז האקדמי פרס שבו 4,500 סטודנטים, "והיא עושה את זה בהרבה חן, חוכמה וכושר ניהולי מדהים". לזוג שני בנים, רון וזיו, שעובדים בחברה של אלול, ולפני שלוש שנים הם אימצו גם ילדה.
שמעון פרס: ההיכרות עם פרס הייתה עוד כשהיה גזבר המועצה. "בשנת 82' הוא הופיע בבית שמש וזרקו עליו עגבניות. אני ניסיתי להדוף את המתקיפים ונעצרתי. פרס בא ושחרר אותי".
חבר כנסת: כשהיה ראש מועצה הוא שימש יו"ר ועדת עבודה ורווחה של המרכז לשלטון מקומי. "ראיתי שאני יכול לשנות פי כמה בזירה הארצית, וחשבתי שאם אהיה חבר כנסת אוכל לעזור יותר". בעזרתו של פרס ועם הערכתו של רבין הוא נבחר למקום ה‑13 במפלגה והפך לחבר בכנסת ה‑13. הוא הקים לובי חברתי פעיל, "אנשים אהבו לבוא והייתה לנו אמירה חזקה".
חברת ייעוץ: אחרי שתי קדנציות הוא נותר מחוץ לבית הנבחרים והקים חברת ייעוץ בתחום הכלכלה והנדל"ן. כשאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה הוא קרא לו וביקש שיהיה יועץ שלו בענייני חברה. "שמשתי גם מזכיר הקבינט הכלכלי חברתי. הקמנו פרויקט 'תפנית' ב‑11 יישובים, התחלנו פנימיות יום והזנה בבית הספר, פרויקט ילקוט לכל תלמיד ועוד".
פערים חברתיים: "יש אנשים שרואים ומדברים על זה, יש אנשים שרואים ואכפת להם. הראשונים אומרים: 'שהמדינה תטפל', השניים שואלים: 'איפה אני בתור אזרח'. בפולין, מרוקו או רומניה, כשהייתה בעיה בקהילה, אנשים עזרו אחד לשני. אני רוצה שאנשים ישאלו את עצמם מה התפקיד שלי כאזרח". אבל יש גם ביקורת על ההנהגה: "אם יש טבלה של איומים ביטחוניים, צריכה להיות טבלה של רעבים".
רוח טובה: בהיותו יועץ של ברק הוא הקים את המיזם 'שדכן לאומי', "חיברתי בין מי שמוכן לתרום למי שצריך להיתרם". אחרי שיצא ממשרד ראש הממשלה, החליט להמשיך במיזם. הוא חבר לאירית עצמון שהייתה לה עמותה בשם 'רוח טובה' והציע את הרעיון לשרי אריסון, שאהבה. בהתחלה מול כל שקל ששמה אריסון הוא מצא תרומה שכנגד. אבל עד מהרה היא לקחה על עצמה הכול.
שדכן: 'רוח טובה' בדקה 5,000 עמותות, וידאה שהן אמיתיות ובדקה מה הצרכים שלהן. מול זה היא מפעילה 70 אלף מתנדבים. "אנחנו מבררים איך הם מעוניינים לתרום, שולחים אותם לעמותות ועוקבים אחרי המתרחש". עד היום תרמה אריסון כמעט שני מיליארד שקלים לפעילות. "אני מעריץ את הדרך שבה היא עוזרת לאנשים. כל שבועיים היא נפגשת איתנו ותורמת עם רעיונות, תשומת לב ואהבה".
עובדים בהתנדבות: 'רוח טובה' עובדת גם עם חברות גדולות לאורך השנה. "הם פונים אלינו כדי שניתן להם מקומות התנדבות. יש כאלה שמביאים אליהם את הילדים לבנק, לחברת ההיי-טק או למפעל ומסבירים להם איך דברים עובדים". הם גם עושים לילדים ימי כיף ונותנים שיעורים פרטיים או קבוצתיים. אחת החברות אימצה מפעל של עיוורים. "פעם בשבוע עובדי הבנק מגיעים לעזור להם ועושים יחד איתם עבודות פשוטות. הם יושבים יחד לאכול ומדברים. כך הם לומדים שהאנשים האלה, שמהלכים בינינו, הם לא שקופים".
יום המעשים הטובים: לפני תשע שנים הגתה אריסון את היוזמה. "היא אמרה: בואו נעשה יום בשנה שבו אנשים יעצרו ויחשבו איך עושים טוב למישהו אחר. החלטנו לחפש פרויקטים שבהם אנשים יוכלו לתרום". מאז מתקיים יום המעשים הטובים, שגדל מדי שנה. אשתקד השתתפו בו 550 אלף איש ב‑9,000 פרויקטים. "רבים מהמתנדבים ממשיכים לשמור על קשר עם המקומות אחר כך. מזהים את המשפחה שצריכה עזרה כלכלית ותומכים בה, מתוודעים לילד שצריך טיפול ועוזרים".
לוגיסטיקה: 'רוח טובה' עובדת עם 260 רשויות מקומיות. היא ממפה את הצרכים, ופרויקטים רבים ממתינים למתעניינים באתר העמותה. מלבד זאת, במרבית המקרים היא מביאה את הציוד: "מברשות, צבע, שתילים ועזרים. יש לנו מחסנים לוגיסטיים בשביל זה, וכבר עכשיו מסתובבים 60 אנשים בכל רחבי הארץ שמחלקים ציוד".
המסר: למרות שבשנה שעברה היו מקומות שעברו שיקום שכונות ביום אחד, לאלול חשוב העיקרון. "לא חייבים לצבוע בית או לשקם גינה. גם להעביר אדם עיוור את הכביש זה מעשה טוב. חשוב שאנחנו נחשוב ונעשה טוב ונהיה חברה טובה יותר. אנחנו מתקרבים לאט לאט לכך שזה יהיה יום לאומי".
בינלאומי: הבשורה של העמותה הגיעה לרחבי העולם, והמיזם מתקיים ב‑50 מדינות עם כ‑90 אלף מתנדבים. יום המעשים הטובים יתקיים בישראל בד' בניסן. בעולם יציינו אותו שבוע קודם.
אם זה לא היה המסלול: יש אהבה גדולה לאנשים, ולכן יש שמחה על כך שהוא עובד איתם ובשבילם. אבל מסלול חיים חילופי יכול היה להביא אותו לתפקיד של ארכיטקט. "אכפת לי איך דברים נראים".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: כבר הרבה שנים הוא קם ברבע לחמש. אחר כך קורא ארבעה העיתונים, לוגם קפה שחור ועושה ספורט. בהמשך תפילה, ארוחת בוקר ולמשרד בתל אביב. בימים שהוא בחו"ל, ויש לא מעט כאלה, "סדר היום כמובן אחר".
מוזיקה: אנריקו מסיאס וגם זמרים של שירי ארץ ישראל, כולל יהורם גאון ושלמה ארצי, אייל גולן והגבעטרון, "אוהב כל שיר שלהם".
שבת: כל ליל שבת יש קידוש עם אורחים. בבוקר, אחרי בית הכנסת, הוא ועפרה מייחדים זמן לספורט בשניים. מוצאי השבת מוקדש לזמן עם הבת הקטנה או לקפה עם חברים ולפעמים יציאה להצגה.
פנאי: יש אהבה לקריאת ספרים, האזנה למוזיקה וצפייה בסרטים. כן, הוא מאלה שעוד הולכים לפעמים לקולנוע.
אוכל: משאלת הלב היא שניצל, אבל היא לא מושגת מטעמי דיאטה. "בסוף, חתיכת בגט עם חביתה ועגבנייה, זה הכי טעים". לא תמצאו אותו מתלהב מגורמה.
אחזקת הבית: מכניס כלים למדיח, מטייל עם הכלב ועוזר במה שאפשר עם הבת הקטנה. "אני עוזר במה שעפרה מבקשת, אבל היא מנצחת על כל המלאכה".
מפחיד: "שקר, הטלת דופי". יש הרבה מזה בפוליטיקה, "ולכן אני לא שם".
דמות מופת: שמעון פרס. "הוא בשבילי הכול. למדתי ממנו הכול. אני מעריץ אותו. מה שאני יכול אני עושה כמותו".
משאלה: "לקחת את כל העניים פעם אחת ולסדר אותם. אם היינו לוקחים 10 מיליארד שקל שהשקענו באיום מאיראן, ומפנים אותם לטיפול בעניים, המדינה שלנו הייתה נראית אחרת".
כשתהיה גדול: "אני רוצה להרוויח מספיק כסף כדי שאוכל להקים קרן לעזור לעניים".