הכנסת אמנם התפזרה, אך נושאי דת ומדינה לא יורדים מסדר היום הציבורי, וככל הנראה הם עתידים גם ליטול חלק משמעותי מקמפיין הבחירות הנוכחי.
הכוכב התורן: היועץ המשפטי לממשלה. האשם התורן: רבני ישראל בכלל ודייני בתי הדין האזוריים לממונות בפרט. ה"חטא": רבני ישראל מעזים להגיד את ההלכה, כפי שהיא, בלי כחל ושרק.
כדאי לקרוא טוב טוב את השורות הבאות שנכתבו על ידי היועמ"ש: "רבנים המקבלים את שכרם מהקופה הציבורית, ובכלל זה רבני עיר, רבני שכונות, רבני התיישבות ועובדי המועצות הדתיות, אינם רשאים לאסור על אחרים להתדיין בערכאות המדינה, הנושאת בעלות שכרם. וודאי שאסור להם להחרים אחרים הפונים לבתי המשפט של המדינה או לאיים בחרם שכזה. רב ששכרו משולם מהקופה הציבורית שיתבטא בניגוד לאמור בהנחייתנו זו, יהיה צפוי לעמוד לדין משמעתי על כל המשתמע מכך. למען הסר ספק, הנחייה זו לא תחול ככל שמדובר בכתיבת מאמר הלכתי תיאורטי העוסק בהתדיינות בפני בתי המשפט של המדינה, ובתנאי שבמאמר עצמו יודגש כי מדובר במאמר תיאורטי בלבד".
ועכשיו, בואו נעשה סדר בדברים: בתי הדין לממונות הם המקומות שבהם מתברר דבר ה' בחיי היומיום וממסד את הקשרים (והחיכוכים) שבין אדם לחברו על פי דין תורה. למותר לציין כי זהו צורך דתי ראשון במעלה ומוסדר במסורת ישראל מימים ימימה. במשך כל תקופות שהותנו בין העמים, בכל הפזורות שאליהן גלינו, שמר עם ישראל על ניהול הסכסוכים הממוניים בין איש לרעהו בפנייה לבית דין לממונות.
בישראל פועלים כמה בתי דין לענייני ממונות. המפורסמים שבהם, בציבור הדתי-לאומי, הם בתי הדין של מכון משפטי ארץ ומכון משפט לעם, וכן של הרב יעקב אריאל ברמת גן והרב רצון ערוסי בקריית אונו. בתי הדין הללו פועלים במדינת ישראל מתוקף חוק הבוררות. ישנן שתי סיבות מרכזיות לפנייה אליהם: הראשונה היא האיסור להתדיין בפני "ערכאות של גויים", והשנייה היא הרצון לחזק את קיומו של המשפט העברי, על פי דין תורה.
לכאורה, היינו מצפים שמערכת בתי המשפט תעודד פניות אל בתי הדין הללו. הם מתאימים לקו הכללי של בתי המשפט ששולח מתדיינים למצוא לעצמם פשרות במקום להתדיין. הם עשויים להפחית בצורה משמעותית את העומס העצום מעל בתי המשפט, שם ניתן לחכות חודשים ושנים לדיון ולהכרעה בתיקים שוטפים. אך תחת האהדה אנו מוצאים עין צרה וניסיון מתמיד להצרת פעילותם וסמכותם.
הוראות של היועץ המשפטי לממשלה הולכות ונוגסות במעמד בתי הדין. הוראה שיצאה לפני זמן לא רב אסרה שימוש בסממנים ממלכתיים בבית הדין. מטרת הוראה זו היא להצר את צעדיהם של בתי הדין שעובדים תחת המועצות הדתיות (כגון רמת גן וקריית אונו), ולאסור עליהם, לדוגמה, להשתמש בנייר משרדים רשמי של המועצה או הרבנות המקומית. זאת למרות העובדה שמדובר בשירות שניתן במסגרת שירותי הדת של המועצה.
בשיחה עם הרב אריאל, רב העיר רמת גן, והרב רצון ערוסי, רבה של קריית אונו, עולה כי הדבר עשוי להביא לפגיעה בתפקודם של בתי הדין לממונות הפועלים תחת חסותן של המועצות הדתיות. שני הרבנים רואים בהוראה הזאת פגיעה בסמכותם החוקית ובתפקידם כרבני ערים.
כפי שציינו בתחילת הדברים, על ההוראות הטכניות התווספה גם הוראה מהותית, אשר קובעת שלרבני ערים אסור להוציא כתבי סירוב למי שאינם מוכנים לבוא ולהתדיין בפניהם (זכות זו נתונה להם מבחינה הלכתית, ומהווה את הסנקציה המשמעותית ביותר להבאת אנשים להתדיין בפני בית הדין), ואסור להורות לשואלים אותם שאל להם ללכת להתדיין בפני ערכאות.
זוהי כבר התערבות גסה לא רק בסדרי הדין אלא ממש באמיתתה של תורה, ובחופש המוחלט של הרבנים לומר את דעת תורה על פי הבנתם, בלי כחל ושרק. לשיטתו של היועמ"ש, על כל פסק שכותב רב בנושא זה עליו להוסיף כי "זהו דיון תיאורטי בלבד"... האם מישהו יכול להעלות בדעתו שכבוד היועץ יורה לאוניברסיטה מכובדת לנקוט הליכים משמעתיים או לפטר מרצה שהתבטא נגד מוסדות השלטון במדינה?! הרי אין שום סיכוי שקריאה כזו הייתה עוברת בשקט.
התורה מצווה את הדיינים "לא תגורו מפני איש", וממילא אף אנו מצווים לסייע לדיינים במאבק הזה לביטול ההוראות המקוממות והמבישות הללו.