אח, אח, אח - שמח

המתבונן מן הצד על הרשימה הבאה, יתקשה מאוד למצוא מכנה משותף בין פרטיה: משפחת מאיר מגמזו, משפחת לוינגר מחברון, משפחת רטנר מכפר האמנים עין הוד, משפחת סתיו משוהם ומשפחת גליצנשטיין ממעלה אפרים.

לא רק המיקום הגיאוגרפי מפריד ביניהן. המשפחות הללו משתייכות לקשת מגזרית רחבה: חילונים, דתיים-לאומיים, אנשי התיישבות ותיקים ושליחי חב"ד. אבל היכרות נוספת מלמדת על מכנה משותף מהותי בין כולן: זוגות הורים שבחרו להקים משפחות ברוכות ילדים, החל משבעה וכלה בשישה עשר.

בתוך הווי החיים המשפחתי המיוחד של ברוכי הילדים, בחרנו הפעם להביא דווקא את נקודת מבטם של הילדים. אלה שחוו לעתים מגורים בחדרים צפופים, חיו עם הרבה רעש של אחים קטנים סביבם ולא תמיד זכו למשחקים משלהם. כיום הם בוגרים ובעלי משפחות בעצמם, ויש להם לא מעט מה לומר על החוויה של גדילה בחברת אחים ואחיות מרובים, בעיקר מילים טובות והוקרה עמוקה להורים. לא כולם בטוחים שיוכלו ליטול על עצמם משימה דומה לזו שבחרו הוריהם, אבל הם לא מתחרטים לרגע על המחיר שהיה כרוך בחברת האחים המורחבת.

אודישן בשולחן שבת

הזמר יצחק מאיר הוא הבן החמישי לבית משפחת מאיר. הוא גדל עם עוד עשרה אחים ואחיות, ובעת קיום הריאיון הוא נרגש לספר שבקרוב ייסגר אצלם מעגל משפחתי כאשר אחרון האחים יינשא ויעזוב את הבית. ההורים הם הרב אליאב מאיר, רבה של גמזו, וזיווה מאיר, מנחת הורים מוערכת. מאיר (33), נשוי ואב לשניים, הוא תושב ירושלים ועוסק בהוראת חסידות ומחשבה וגם במוזיקה, שירה ויצירה. "שואלים אותי איפה למדתי לשיר, מנין הרעיון להוציא דיסק", מספר מאיר, "התשובה חד משמעית: שולחן השבת שלנו. היינו ממש מקהלה ששרה. אני חשבתי שזה משהו מאוד טבעי, אבל מסתבר שזה מיוחד".

מאיר מודה בכנות שאת הקריירה המוזיקלית שלו הוא חייב לאחיו ואחיותיו המרובים. זה התחיל משלב שולחן השבת, שלימד כל אחד למצוא דרך ללכוד את תשומת הלב של הקהל הרב במיוחד. "הרבה מהיכולת לעמוד מול קהל, באה משולחן השבת. זה שולחן שאין בו שקט למאית שנייה. אני לא מכיר צליל של מזלג שנוגע בצלחת", הוא מחייך, "יש כל הזמן רעש, ואתה כל הזמן מול קהל, מגיל צעיר".

גם היום מלווה חבורת האחים המורחבת את האח הזמר בכל צעד ושעל של התקדמות יצירותיו. "הם צוות ההיגוי שלי, ויש לי צוות ענקי. אנחנו יורדים ממש לפרטים: אני שולח להם למייל את עטיפת הדיסק – ומיד מקבל תגובות. אני מתייעץ איתם אם להכניס שיר כזה או אחר, האם יותר או פחות שירים מזרחיים, ומקבל את ההכרעה על פי רוב הקולות שלהם. בכלל, זה נותן המון ביטחון. כשהם מפרגנים אתה יודע שזה אמיתי, וכשהם מבקרים אתה לוקח את זה בפרופורציה".

כשמאיר מתבקש לציין חוויות ילדות נבחרות מבית של אחד עשר ילדים, הוא מתקשה לדלות משהו ספציפי מהזיכרון. אולי כי את החיים יחד האחים ממשיכים לחוות עד היום בצורה אינטנסיבית, גם אחרי שכל אחד הקים את ביתו הפרטי: "אנחנו תמיד מחכים להיפגש. כשיש אירועים משפחתיים, אנחנו כמעט לא מתייחסים לבעלי השמחה או לקרובים האחרים. רוצים רק לתפוס שיחה עם כמה שיותר אחים. צחקנו על עצמנו שאנחנו כמו הספסל האחורי באוטובוס – יושבים בקצה האולם ומקשקשים זה עם זה".

"זה האחים שלך, הם אלה שגדלו איתך ומבינים אותך הכי טוב", הוא מסביר את הדבק המשפחתי, "את העולם שלך, את ההומור שלך. וזה נפלא עוד יותר כשזה הרבה, כי תמיד מעניין. נגמר הסיפור שלך – מתחיל הסיפור של הבא בתור. זה מאוד טמפרמנטי ומרתק. אומרים על המשפחה שלנו שאנחנו מספרי סיפורים, כל אחד יכול לכתוב טור טוב, מעניין. איך זה קורה? למשל כי יש הרבה אנשים שיושבים סביב שולחן שבת, ואם אתה רוצה לשתף במשהו – אתה צריך להיות מעניין, אחרת הבא אחריך ימשוך את תשומת הלב", הוא צוחק.

מאיר מודע היטב לתפיסות הקיימות בעולם החילוני ביחס לריבוי הילודה, אבל הוא כמעט לא מבין על מה הם מדברים. "פעם שאלו את אחי ידידיה בעיתון חילוני איך היה לגדול במשפחה מרובת ילדים, בטח לא היו לו בגדים מכובסים וכדומה. הוא ענה להם: כמה נשיקות מקבל ילד במשפחה רגילה? שתיים מאמא ושתיים מאבא? אני קיבלתי הרבה יותר, היו לי עשרה אחים וקיבלתי נשיקות מכולם. וזה נכון, במשפחה גדולה יש יותר אנשים שעוטפים אותך בחום".

אתה לא זוכר חוויות של צמצום, דברים שהיו חסרים לך בצד החומרי?

"אני לא כל כך זוכר את זה", הוא חצי מתנצל, "ואני לא אומר את זה כהגנה. אני באמת לא זוכר אם כל נעל שהייתה לי הייתה חדשה או לא. אבל כנראה זה מלמד שכל הנושא הזה לא היה לי משמעותי, הוא לא היה אישיו מבחינתי. מה שכן חרות לי היטב זה הכיף של הביחד, החבורה". מאיר מעז ואומר ש"עם כל הכבוד להורים – יש כבוד גם לאחים, בעיקר הגדולים שנתנו המון תשומת לב. חילונים שואלים איך המשפחה הדוסית הזאת מסתדרת, אבל יש אח שעוזר, אחות שמובילה. ההורים הם מעל הכול, אבל האחים הגדולים מצטרפים אליהם כהורים קטנים".

כמה ילדים היית רוצה במשפחה הפרטית שלך?

"אני לא יודע", הוא מתלבט, "שאפו להורים שלי, אני בינתיים לא רואה את עצמי אב לאחד עשר, לא בגלל בעיית תשומת הלב, אלא סתם זה נראה לי קשה. לא יודע איך אמא שלי עשתה את זה. אם ה' יזכה אותי – בעזרת ה'".

מאיר מדגיש ששיקולים כלכליים אינם נמצאים אצלו בחשבון של תכנון המשפחה, וזו נקודה משמעותית שקיבל מהוריו, דווקא על רקע המשפחה הברוכה. "את זה אני לוקח מהבית – לגדל ילדים עם ביטחון ואמונה שיש שלושה שותפים באדם, ואנחנו עושים מקום בבית לשותף השלישי, הוא מגדל ומחנך את הילדים. תמיד כשהבעתי דאגה בפני אבא שלי, הוא לא הבין על מה אני מדבר – יש ה' שמנהל, מכלכל חיים בחסד. אני רוצה שה' יזכה אותי לגדל כך את הילדים שלי".

סוס לכל ילד

דוד רטנר הוא חילוני גמור, כזה שגדל בחיפה האדומה של שנות השבעים. הוא שימש שנים רבות ככתב עיתון 'הארץ', וכיום משמש כדובר בית החולים רמב"ם בחיפה. אבל כשהוא משחק כדורסל עם מכריו החרדים בחיפה, הוא מבין היטב על מה הם מדברים. "הם לא יכולים להגיד לי: אתה לא יודע מה זה לגדל משפחה מרובת ילדים. אני יודע בדיוק במה מדובר".

רטנר (51), נשוי ואב לשניים, היה הבכור בבית של שבעה ילדים – שישה בנים ובת. בשעתו, משפחת רטנר הייתה תופעת טבע נדירה בסביבתה החברתית. "כשגרנו בחיפה היינו חמישה ילדים, ובחיפה האשכנזית והחילונית של אז היינו תופעה ממש, הסתכלו עלינו בתדהמה". רטנר עוד זוכר איך הגיע אליהם כתב של הערוץ הראשון, הערוץ היחיד ששידר אז, "ועשה כתבה על משפחת רטנר המשוגעת שיש לה חמישה ילדים". בהמשך עברה המשפחה לעין הוד, כפר אמנים ציורי בגליל, שם נולדו שני אחים נוספים. האם הייתה ציירת והאב אדריכל.

ההיסטוריה המשפחתית של שושלת רטנר משני הצדדים לא כוללת סבא שהיה רב וגם לא פחות מכך. הסבים היו אנשי עשייה ציונים, אחד בתחום הספנות העברית והשני היה אחד מארבעת האלופים הראשונים בצה"ל – יוחנן רטנר. משפחות ההורים היו קטנות: משפחת האב מנתה שני ילדים, והבכור היה טייס קרב שנהרג בעת מילוי תפקידו. האם הייתה בת יחידה במשפחה שהשתייכה לאלפיון העליון. היא גדלה בפנימיות יוקרתיות, מרוחקת ממשפחתה.

יש לך הסבר מדוע הוריך קיבלו החלטה כל כך חריגה ביחס לחברה החילונית, להקים משפחה גדולה?

"יש לנו בדיחות קבועות על זה", הוא מספר, "אחת היא שאבא שלי רצה שני ילדים ואמא רצתה ארבעה עשר, אז הם התפשרו על שבעה. השנייה היא שאמי אוהבת מאוד סוסים ורצתה שיהיה מי שיטפל לה בכל הסוסים... אבל הסיבה שאני משער", הוא אומר ברצינות, "וזה אולי קצת פסיכולוגיה בגרוש: אמא שלי גדלה בסביבה מנוכרת, בלי משפחה חמה. אבא היה בן יחיד, ורצה להמשיך את המשפחה. אולי זה מה שגרם להם לרצות הרבה ילדים".

אילו חוויות ילדות חרותות אצלך מריבוי האחים בבית?

"אחת הבעיות הייתה נושא התחבורה. לא היו אז רכבי סטיישן כמו שהיום. אמא הייתה קונה רכבים משומשים של החברה קדישא וכך נסענו", הוא מפתיע.

האם כאמור הייתה חובבת בעלי חיים, וסברה שלכל ילד צריך להיות סוס וכלב משלו. כך התמלאה החצר בעין הוד בסוסים וכלבים לרוב. זה גם היה פתרון לבעיית המזון: "אז לא היו סופרים ענקיים כמו שהיום", מספר רטנר, "אמא הייתה קונה שיבולת שועל וקמח איפה שהיו קונים את האוכל לסוסים...".

עד גיל 14, גדלו כל הילדים בחדר אחד על מיטות קומתיים. "זו הייתה אחת החוויות הכי מדהימות שילד יכול לגדול איתן", מתרפק רטנר בערגה, "תקופה מאושרת".

תנאי הצמצום שבהם חיית לא השפיעו עליך?

"מי שגדל עד גיל 14 על מיטת קומתיים, מנסה לתת לילד שלו כמה שיותר תנאי חיים. לנו יש שני ילדים, ולא שהם מפונקים, אבל לכל אחד יש חדר משלו ומרחב. אבל ממרומי גילי, במבט לאחור, הייתי רוצה ארבעה או חמישה ילדים", מודה רטנר בכנות. "קשה לי להסביר שכלית למה, אבל עדיף משפחה עם יותר ילדים, גם אם יחיו ברמת חיים נמוכה יותר. חווית החיים של לגדול יחד עם הרבה ילדים עדיפה על איכות החיים".

שאר האחים לבית רטנר גם הם לא הקימו משפחות גדולות, אולם בדומה למשפחת מאיר גם אצלם הילדות המשותפת והצפופה הולידה אחווה שעוצמתה לא קהתה עם השנים. "הקשר עם האחים הוא עד היום ברמה יומיומית. יש לנו קבוצת ווטסאפ שנקראת 'חמולת רטנר', וכל יום כל הילדים והנכדים מדברים זה עם זה. אנחנו נפגשים לארוחות שישי כמעט פעמיים בחודש. חוויית הגדילה ביחד נשארה אצלנו לאורך שנים".

גבינה צהובה – לא כל שבוע

כששמוליק סתיו היה ילד, בישרה לו אמו שאחרי כמה שנות ציפייה עתיד להיוולד לו אח קטן, שישי במספר. "הייתי בהלם. פעם ראשונה שהבנתי שנהיה משפחה גדולה. הטרידו אותי שאלות כמו איך יהיה לנו מקום ואת מי יכניסו לחדר שלי". עם לידת האח הקטן, שמוליק הצעיר - בכור האחים לבית סתיו - נתקף בקושי של ממש. "הייתי צריך לשנות 'מוד'. פתאום יש צעקות, בכי. אבל ככל שעבר הזמן והבכי, נהייתי שמח. האח הקטן היה לחלק מהחבורה, מה היינו עושים בלעדיו?".

סתיו (29), נשוי ואב לשניים, מתגורר בשוהם ומשרת בצבא קבע כמ"פ בצנחנים. הוא בנו של הרב דוד סתיו, רבה של שוהם, וגדל במשפחה של תשעה ילדים. את תחילת הדרך עשתה המשפחה במושב בני דרום, שם גרו ההורים וששת הילדים בבית קטן וצנוע. "היה מאוד צפוף, גרנו בצורה דחוסה. הרבה רעש, צעקות, כל שנייה מישהו בוכה", נזכר סתיו. בסביבתה הקרובה של המשפחה, גם שישה ילדים היה מחזה נדיר. "כשנולד אחי השישי הטרידו אותי שאלות כמו: איפה יהיה מקום? האם יכניסו מישהו לחדר שלי? כל מיני דברים טכניים. לאורך התקופה היה אצלי מתח בין הקושי ובין השמחה באחים הנוספים. אבל ככל שעובר הזמן, ההתמודדות משתנה. יש שנים שיותר קשה, יותר צפוף, יותר מורכב. אבל היום אני רואה בזה את החיובי – קשה לי לדמיין את המשפחה בלי האחים הקטנים. הקשיים הפיזיים נעלמו ככל שהתבגרנו, כי יצאנו מהבית ואז נשארה רק השמחה".

בדומה למרואיינים הקודמים, גם סתיו מדגיש את התוצאות הברוכות של ממדי המשפחה בעיקר כיום, כשכולם בגרו והם זוכים לחברה התומכת והתוססת של האחים. "רואים איך כל אחד מביא משהו מעצמו, המפגש של הרבה אנשים יחד הוא מעניין. זו חבורה שקורים בה דברים שלא קורים אצל שלושה או ארבעה ילדים. אנחנו גם כמה אחים שמאוד קרובים בגיל, ולכן מאוד אוהבים לעשות דברים יחד, לטייל, ללמוד".

השנים הראשונות של הצפיפות והקושי תרמו משהו לאישיות שלך?

"אני חושב שבגיל צעיר נדרשתי לעשות פעולות מסוימות מאוד מהר. אין לך זמן להתפנק. יש הרבה אחים שמסתכלים עליך מלמטה. אני מהחלק העליון של המשפחה, זה מפתח בך אחריות יותר מהר. יש סוג של שיתוף באחריות עם ההורים".

סתיו נותן דוגמה אזוטרית משהו, אולם היא משקפת את התפיסה של מקומו במשפחה: "לי היה קשה לעשות מתח. כשאח שלי נולד, היה לי חשוב שאצלו יהיה אחרת, אז עשיתי לו המון אימונים על מתח. בכלל, הייתי חלק מהמחנכים במשפחה. לחצתי על האחים שלי שיידעו אנגלית ומתמטיקה, שהדור הבא יהיה יותר טוב. כי אכפת לך, חשוב לך, הם חלק ממך. בחלק מהאחים השקעתי המון זמן וכוח".

ריבוי הילדים בא על חשבון תשומת הלב של ההורים?

"בשורה התחתונה, זה מאוד תלוי בהורים. אצלי ספציפית, מה שההורים שלי עשו איתי אני לא בטוח שהרבה הורים היו עושים לבן יחיד. כשנולדתי, למשל, לא יכולתי לרוץ. עשיתי הרבה כושר וההורים שלי השקיעו את נשמתם בדבר הזה. היום אני קצין בצנחנים. אני לא מרגיש שנפגעתי בשום צורה. ההורים שלי מאוד מיוחדים, אמא השקיעה את מיטב כוחותיה בהכוונה שלנו. כולם יצאו דתיים תורניים. אני לא מרגיש שאני דמות ברמה שלהם".

הרגשת חסך כלכלי?

"ההורים שלי חיו בצניעות ולא הוציאו על שטויות. מצד שני, הם דאגו שתהיה להם יכולת כלכלית לנהל משפחה גדולה. לא הרגשתי שלא קונים לי משהו בגלל חוסר כסף, אלא בגלל עיקרון חינוכי שלא לקנות את הדבר המסוים. למשל השקיעו בשיעור פרטי בגמרא, אבל גבינה צהובה לא אכלנו כל שבוע. היו סדרי עדיפויות חינוכיים וכלכליים".

היית רוצה להקים גם משפחה גדולה?

"מצד אחד אני רואה כמה זה קשה, מצד שני אני רואה את שולחן השבת אצל ההורים שלי וזה עושה לי חשק למשפחה כזאת גם. למרות השנים המורכבות מבחינה כלכלית ופיזית שצריך לעבור עד שמגיעים למנוחה ולנחלה, יש רצון להגיע לשם כיעד. למרות", הוא נותן קרדיט אחרון להורים, "שאני לא רואה את עצמי במקום החינוכי של ההורים שלי. הם דמויות".

מועדון נוער בבית

יום אחד התארחה אחת האחיות לבית גליצנשטיין אצל חברה שהיא בת יחידה להורים אמידים. כשחזרה הביתה לחמישה עשר האחים והאחיות שחיכו לה שם, סיפרה כמה החברה מסכנה. "היא כל הזמן לבד. אין לה עם מי לשחק ולצחוק. והכי מלחיץ: היא ישנה לבד בחדר! אין לה עם מי להעביר חוויות לפני השינה...".

משפחת גליצנשטיין היא משפחה ידועה וותיקה במעלה אפרים שבבקעת הירדן. האב הוא רב אזורי של בקעת הירדן, והאם מדריכת כלות ומוסרת שיעורים באזור. ההורים הגיעו כשליחי חב"ד למקום, וגידלו בביתם לא פחות משישה עשר ילדים. כיום חלק מהילדים נשואים, ובעצמם משמשים שליחים במקומות שונים. הבת הבכורה, אסתר גורארי (28), נשואה ואם לארבעה, מנהלת את בית חב"ד בקראקוב, פולין. היא מספרת ל'בשבע' על ילדות שמחה ונטולת רגע של שעמום. "תמיד הייתי מוקפת בחברת האחים, המון משחקים ופעילות חווייתית ושמחה".

היא מתארת שיטות שמאפשרות להעניק תשומת לב לכל ילד, גם בהיותו אחד משישה עשר. "למשל, משתדלים מדי פעם לקחת רק ילד אחד לשיעור או לאירוע. זה נותן לו המון. לפעמים זמן איכות שווה הרבה יותר מזמן בכמות. חשוב שהילד ירגיש שאוהבים אותו". את החום והאהבה, אומרת גורארי, מקבל הילד גם מאחיו הרבים, שמסייעים להתפתחותו, "ולכן היתרונות של משפחה גדולה עולים לדעתי על החסרונות".

גורארי מעידה על עצמה כי אישיותה נבנתה רבות בזכות ההרכב המשפחתי: "רכשתי כישורי חיים מגיל קטן. למדתי התחשבות, אכפתיות, להתחלק בחפצים ובזמן. לקבל את האחר למרות השוני, כי לכל אחד במשפחה יש את הסגנון שלו". היא גם קיבלה כלים להתמודדות עם אתגרי היומיום, הסתגלות לחברה הכללית "ואפילו הכנה טובה לחיי הנישואין".

תרצי להקים בעצמך גם משפחה גדולה?

"ברור שכן", היא נחרצת, "גם בגלל כל היתרונות, וגם בגלל שאנחנו מאמינים מבחינה אידיאלית שזו המטרה והשליחות לקראת הגאולה השלמה".

גם חבורת ילדי משפחת לוינגר חיה בתחושת שליחות. דווקא כמותם המספרית, שעומדת על אחד עשר, עזרה להם לא מעט במימוש השליחות ההתיישבותית-משפחתית, שהמשפחה לענפיה ממשיכה בה עד היום. "כשהיינו הולכים בשוק הערבי בחברון בדרך לאוטובוס לקריית ארבע", מספרת עתיה זר (39), הבת השמינית מתוך האחד עשר, "היה לא נעים בכלל. לא פעם היו תגרות עם ערבים. דווקא כאן עובדת היותנו משפחה גדולה אפשרה להתיישבות להצליח. כי למרות הבדידות היחסית במקום, היה לנו תמיד זה את זה. כשעברתי חוויות לא סימפטיות, תמיד היו שם האחים שלי שיכולתי לחלוק איתם את החוויות".

בביתם של הרב משה לוינגר ורעייתו מרים ישנו בתקופות מסוימות שבעה ילדים בחדר אחד. אבל זר, כיום בעצמה אם למשפחה ברוכת ילדים מהיישוב הר ברכה, זוכרת רק חוויות טובות: "הבית תמיד היה הומה. תמיד היה עם מי לשחק ועם מי לדבר, וגם עם מי לריב, כמובן. נולדנו שלוש בנות ברצף, בהפרש של פחות משלוש שנים, ולכן היינו במידה מסוימת כמו שלישייה. הלכנו יחד לפעילויות השונות ואפילו ארון הבגדים היה משותף", היא מחייכת. "לא פעם יצאנו כקבוצה, חמישה אחים ואחיות, לטיולים בארץ. העבודה בבית התחלקה בין כולם, היה לנו לוח תפקידים מסודר. בגיל הנעורים העובדה שהיינו כמה בני נוער סמוכים בגיל משכה אלינו חברים רבים. ביתנו היה מועדון נוער בזעיר אנפין". זר מספרת גם על אחיותיה הגדולות שהיו לה כמו אימהות, בהדרכה, בעידוד ובמתן אוזן קשבת, כשהאם העמוסה לא הייתה פנויה לכך.

את היתרון המספרי הם מרגישים גם כיום, כאשר משימת הטיפול והסיוע להורים מתחלקת בין כתפיים רבות, כך שכל אחד יכול להירתם לפי יכולתו.

הילדים הרבים לא משלמים מחיר של חוסר תשומת לב מספקת של ההורים?

"אני חושבת שזה קשור במודעות של ההורים. גם הורים לשניים ושלושה ילדים יכולים לפספס את העניין או להצליח בו בגדול, תלוי במידת הפניות הנפשית שלהם ובמידת המודעות שלהם לעניין. כשזוג מחליט להביא משפחה גדולה, חשוב שהוא ייקח בחשבון את העובדה שיותר ילדים משמעו יותר זמן שצריך להקדיש להם".

זר מדגישה כי "ההוכחה לכך שזה היה לי טוב, היא שהיה לי ברור שאני רוצה שגם לי תהיה משפחה גדולה. גם בעלי מגיע ממשפחה גדולה, ולשנינו זה היה הכי טבעי בעולם. ואכן ברוך ה' זכינו למשפחה ברוכת ילדים".

היא מודעת לחסרונות ולקשיים של חוסר פניות אפשרי של ההורים ושל מחיר כלכלי. אבל את היתרונות, שגוברים לדעתה על הקושי, היא רואה בעיקר באחווה העמוקה שנקשרת בין הילדים, כפי שהיא רואה אצל ילדיה הפרטיים, וכפי שקרה גם עם אחיה ואחיותיה: "במקרה שלי היתרונות הכריעו את הכף ובגדול. אין כמו האחים והאחיות, הם החברים הכי טובים שלך".