עד לפני כמה שנים אסור היה להראות פוליטיקאים בתקופה שלפני הבחירות, כדי למנוע אפילו מראית עין של העדפה תקשורתית או ניצול של אירועים שלטוניים להשפעה על דעת הבוחר.
הדברים הגיעו עד לגיחוך כששודרו כתבות שמהן נגזרו דמויות פוליטיקאים, דוגמת מנחם בגין שהוסתר בכתבה על פגישתו עם נשיא מצרים ערב בחירות 1981. למרות המצבים האבסורדיים שנוצרו, היה זה סידור הוגן שניטרל את ההטיה של התקשורת שאז, כמו היום, הייתה מגויסת לחלוטין לטובת השמאל. זה נתן לימין, ולו לתקופה קצרה וקריטית, מינימום של שוויון.
תאמרו שכיום חלקים בתקשורת כבר אינם שמאלנים. אך עדיין תחנות הרדיו הארציות וכל תחנות הטלוויזיה מהוות גורם מכריע בעיצוב דעת הקהל, וכולן בידי השמאל.
החוק שונה, לרווחת השמאל, ואמצעי התקשורת יכולים להביא פוליטיקאים כאוות נפשם, והם מנצלים זאת ככל יכולתם ובאופן הבוטה ביותר לטובת השמאל. בפאנלים מביאים נציג מכל מפלגה: ההרכב בדרך כלל הוא יש עתיד, המחנה הציוני, מרצ והליכוד. כביכול ייצוג שווה, אחד לכל מפלגה, אך למעשה כך יוצרים רוב שמאלני. נציגי השמאל מרואיינים בנימוס, ונואמים בהרחבה ובלי הפרעות. עם נציגי הימין מתווכחים המראיינים בלהט, סותרים את דבריהם, מפציצים בשאלות מבלי לתת להם לענות ושואלים את השאלות הקשות ביותר.
הקואליציה שבין התנועה של לבני ובין העבודה שזכתה לשם הפטריוטי המחנה הציוני, סיפקה הרמה להנחתה לכל מראיין מתחיל. חיטוט קליל בהתבטאויות בכיריו מצביע על קשר בעייתי משהו של חלקם עם הציונות. פרופ' יוסי יונה הוא איש שמאל קיצוני הגובל בתמהונות. הוא כינה את הבוגד מרדכי וענונו, מרגל האטום, בשם "גיבור מזרחי". כמו כן חתם על הצהרת סרבנות לחימה, אמר כי אין הבדל בין יום השואה ליום הנכבה ועוד. זוהיר בהלול הצהיר שהוא קודם כול פלשתיני. מרב מיכאלי דיברה נגד גיוס לצה"ל, וסתיו שפיר אמרה שההמנון גזעני. כל המידע הזה, המצביע על מידת הציונות במחנה הציוני, נחשף על ידי הבית היהודי ולא על ידי התקשורת. והם לעולם אינם נשאלים כיצד עמדות כאלה מתיישבות עם ציונות, ומה היו אומרים על כך בן גוריון או רבין.
הבעיה היא השלמתם של נציגי הימין עם זה. פרט לנפתלי בנט, מוכנים בימין לסבול הפרעות, לקבל כללי משחק מכור, לסבול התנהגות וכחנית גסה של מראיינים ולהבליג על הפרעות. בתור מצביע ימין, אני מצפה מנציגיי לא רק להחזיק בדעות הנכונות (לטעמי), אלא גם להפסיק להיות פראיירים.