ליוונים נמאס. משטר הצנע שכפה האיחוד האירופי על ממשלת הימין המתון עורר את חמתם. עד כדי כך היוונים כעסו, שהם החליטו להעלות לשלטון מפלגת שמאל רדיקלי, דבר שלא קרה אצלם עשרות שנים. למעשה, המפלגה הזאת הבטיחה ליוונים בעיקר דבר אחד: "אנחנו נפסיק את משטר הצנע, גם במחיר עזיבת גוש האירו".
אולם, על מנת להבין מה קרה ביוון צריך לחזור ולהיזכר בקצרה בפרקים הקודמים. שורשיו של המשבר היווני נעוצים בהצטרפותה של יוון לגוש האירו, אך הוא התפרץ במלא עוזו ב‑2009. אז התברר כי יוון אינה מסוגלת להחזיר את מלוא חובותיה למחזיקי איגרות החוב הממשלתיות ולגורמים נוספים. מהר מאוד התגלה כי יוון הסתירה במשך שנים, באמצעים מתוחכמים, את ההיקף האמיתי של חובותיה. כלים פיננסיים כאילו מתקדמים, כמו למשל מכירת הכנסות עתידיות, אפשרו לה ליצור מצג שגוי בנוגע למצבה הפיננסי.
המשבר העולמי של 2008, שיצר מחנק בשוק האשראי העולמי וחשף כך כל מיני רמאויות גדולות וקטנות (את מיידוף אתם זוכרים?), חשף גם את ערוותה הכלכלית של יוון. מהר מאוד התברר כי למדינה יש המון חובות ואין לה יכולת לשלם אותם. אז גם התברר כי העובדה שיוון היא חלק משוק האירו, מחמירה את המצב עשרת מונים. לכל מדינה רגילה בעולם יש שני סוגי חובות: במטבע מקומי ובמטבע זר. ליוון, לעומת זאת, היה בעצם רק חוב במטבע זר. בניגוד למדינה שבה יש מטבע לאומי והממשלה שלה יכולה להתגבר על החוב המקומי באמצעות הדפסת כסף, ליוון לא הייתה אופציה כזאת.
כדי למנוע מצב שיוון תיאלץ "לשבור" את גוש האירו, נחלצו לעזרתה מדינות הגוש החזקות וקרן המטבע. אבל בעולם הזה אין מתנות חינם, ואין עזרה בלי מחיר. המחיר שנאלצה יוון לשלם היה צנע קשה: פיטורין של חלק נכבד מהשירות הממשלתי, הפחתה חדה בשכר המינימום ועוד. הצעדים באו בשני גלים, והמחאה הציבורית גלשה לאלימות. בסופו של דבר ליוונים נמאס והם החליטו לומר די לצנע, אולם עד לרגע זה כלל לא ברור כיצד זה ייעשה.
למעשה, מפלגת השמאל הרדיקלי 'סיריזה' הבטיחה לבוחר היווני שורה של הבטחות, אך לא פרשה משנה כלכלית סדורה. כעת תצטרך המפלגה להחליט עד כמה למתוח את החבל מול האיחוד האירופי וקרן המטבע. האם לקוות שאיומי עזיבת גוש האירו יועילו מספיק על מנת לרכך את תוכנית הצנע ולהשיג הטבות נוספות, או ללכת לקריעה מוחלטת של החבל על המשתמע מכך.
יציאה משוק האירו וחזרה לדרכמה, המטבע הלאומי של יוון שבוטל, יכולה אולי להיראות כמועילה לכלכלה היוונית בטווח הקצר. אך צעד כזה עלול להיחשב גם כשמיטת חובות, שאחריה איש לא יסכים להלוות ליוון כסף. מי שחשב לפני כשנתיים-שלוש שהאיום על שלמות גוש האירו מאחורינו, התבדה. האיום חזר, ובגדול.
לא סופרים את הסופרים
מאז החלה המהפכה החוקתית ושופטי בג"ץ הודיעו שהם רשאים לבטל חוקים, נוחתת על שולחנם לעתים מזומנות עתירה הדורשת לפסול חוק זה או אחר. בדרך כלל מוגשות העתירות סמוך לחקיקה, לפניה או אחריה, משום שאז בדרך כלל הנושא נמצא בכותרות. וכותרות, כידוע, הן זרז מצוין לעתירות לבג"ץ. אולם מאותה סיבה ממש שולחים השופטים במרבית המקרים את העותרים כלעומת שבאו.
אחד הטיעונים החוזרים בפסקי דין אלו הוא: "מוקדם מדי לדעת מה תגרום חקיקת החוק. בואו ניתן לחוק את הזמן הדרוש ונראה מה הן תוצאותיו בשטח, לא בתיאוריה". יש עותרים לא מעטים שמשוכנעים שמדובר בתרגיל התחמקות של השופטים, אך יש בשיטה זו גם היגיון רב. בסופו של דבר, השפעותיו של חוק הן דבר מורכב. לא פעם ולא פעמיים חוק שנועד להביא לתוצאה אחת, מביא בסופו של דבר לתוצאה אחרת. לעתים קצת יותר רחוקות, התוצאה של החוק הפוכה מכוונת מחוקקיו.
זה בדיוק מה שקרה עם "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה) התשע"ג-2013", שזכה לשם הבלתי רשמי "חוק הספרים". המטרה של החוק, שנכנס לתוקף לפני שנה, הייתה נאצלת. לתקן מה שנראה בעיני היוזמים ככשל שוק מהותי בשוק הספרים, שגרם לכאב ראש רב להוצאות הספרים ובעיקר השפיל לעפר את הכנסות הסופרים מתמלוגים. המציאות שנוצרה הייתה כזו, שמלבד ארבעה או חמישה סופרים מפורסמים מאוד, אף מחבר לא יכול היה להרשות לעצמו להסתמך על ההכנסות מהתמלוגים כפיצוי על שעות הכתיבה הרבות.
הוגי החוק האמינו כי האיסור על מבצעים יגרום להוזלת המחיר הקטלוגי של הספרים. כך אמנם יימכרו בהתחלה קצת פחות ספרים, אולם בסופו של דבר השוק יתאזן לרמות מחיר סבירות שיאפשרו לסופרים, להוצאות ולרשתות להתפרנס בכבוד. אך מה שקרה בסופו של דבר הוא צניחה דרמטית במכירות, וכניסה של השוק לסחרור שקשה לדעת מתי ייצא ממנו.
לפי הערכות של הרשתות בענף, היקף המכירות של ספרים חדשים צנח בעד 35 אחוזים, ומכירות הספרים בכלל נחתכו בכ‑15 אחוזים. ירידה כזאת היא לא פעם ההבדל בין רווחיות להפסד, ובתזמון שרבים יטענו שאינו מקרי נכנסה רשת סטימצקי לסחרור עסקי. זה הוביל בסופו של דבר להעברת הבעלות על הרשת לידיה של קבוצה עסקית בהובלת אשת העסקים יפית גרינברג (ג. יפית). בתקופת הביניים התווסף מצבה של סטימצקי למצבו המעורער במיוחד של השוק, והביא אף הוא לירידה בפעילות.
השלכה נוספת, בעייתית לא פחות, היא הירידה בהיקף הוצאתם של ספרים חדשים, ובמיוחד ספרי ביכורים. בתקופת מבצעי ה‑"4 ב‑100" ההנחה הייתה שהקונה ייקח עוז אחד, גרוסמן אחד, גרישם אחד ואז ייתן צ'אנס למשהו שהוא לא מכיר. הצ'אנס הזה היה הצדקה כלכלית משמעותית להוצאת ספרי ביכורים, ומאז החוק הוא פשוט נעלם. שוק הספרים אולי ייצא מן המשבר, אך ההתאוששות תהיה קשה וכואבת.