נאומו של נתניהו בקונגרס חשוב דווקא בגלל התחזקותו של אובמה בסקרים. נתניהו ואובמה
נאומו של נתניהו בקונגרס חשוב דווקא בגלל התחזקותו של אובמה בסקרים. נתניהו ואובמהצילום: אבי אוחיון

קוראי הטור הזה יודעים שכותבו רחוק מלהיות חסיד שוטה של נתניהו, ועוד פחות מתלהב מהתפקוד שלו ושל מפלגתו בתקופת מערכת הבחירות.

אך לגבי המתקפה הצולבת עליו בעניין הנאום המתוכנן בקונגרס, ניתן לראות בה המשך למתקפה הנבזית שלוותה את טיסתו של נתניהו לפריז לאחר הפיגועים בבירת צרפת. ככלות הכול, לאחר שממשל אובמה אסר על נתניהו לבצע באיראן את מה שעשה מנחם בגין לכור בעיראק ערב בחירות 1981, לא נותרה בידו אלא האופציה לעורר את דעת הקהל בארצות הברית.

שבוע לפני שהוכרז על נאומו הצפוי של נתניהו, ערך ראש ממשלת בריטניה דוד קמרון מסע שתדלנות שנועד לשכנע את חברי הקונגרס שנשיאם אובמה צודק ואסור להטיל עיצומים חדשים על איראן, כי הדבר יחבל בשיחות הגרעין ואולי יטרפד אותן סופית. בוושינגטון פוסט פורסם טור בנושא שעליו חתמו פיליפ המונד, לורן פביוס, פראנץ וואלטר שטיינמייאר ופדריקה מוגריני – שרי החוץ של בריטניה, צרפת, גרמניה והאיחוד האירופי בהתאמה. הטקטיקה שהופעלה בעבר נגד ישראל - לתת לאירופים לעשות את מלאכתו של אובמה - מופעלת כעת נגד הקונגרס האמריקני. אז מה שמותר לאירופים מותר גם לנו.

בדרך כלל צודק בוז'י הרצוג בטענתו שהנשיא הוא שמוביל את ארצות הברית בענייני חוץ וביטחון. אבל ישנם מקרים יוצאים מן הכלל, כגון בתקופת מלחמת וייטנאם כאשר הקונגרס שיקף את העייפות הלאומית מהמלחמה, משך את הסיוע מדרום וייטנאם והסגיר אותה לידי הקומוניסטים.

אפשר להיזכר גם בנושא חשוב במיוחד בהיסטוריה היהודית והציונית, כאשר חסיד אומות העולם הסנטור הנרי ג'קסון ז"ל הביא לפתיחה חלקית של שערי ברית המועצות בשנות השבעים של המאה הקודמת. 'תיקון ג'קסון', שהתנה הטבות בתנאי הסחר שניתנו לברית המועצות במתן היתרי עלייה לארץ, התקבל בחמיצות על ידי מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, אבל ג'קסון ניצח. מייסדי היישוב שלי, תקוע, היו נהנים ישירים של התיקון הזה.

דרך אגב, כאשר נוח לאובמה הוא בהחלט משתף את הקונגרס במדיניות חוץ, לדוגמה כאשר ביקש לחמוק מן הקווים האדומים שהציב לעצמו בסוריה ופנה לאישור מהקונגרס כדי לרדת מהעץ.

אין ספק שאובמה מנסה לקדם הסכם עם איראן בכל מחיר, ולצורך כך פתח במתקפת מנע נגד מתנגדיו. בנאומו האחרון על מצב האומה חזר אובמה למעשה על הסיסמה שאם השיחות תיכשלנה האופציה היחידה היא מלחמה, כשהוא מניח שדעת הקהל האמריקנית תירתע ממלחמה מזרח תיכונית. בשיחה עם סנטורים הוא רמז שמתנגדיו מתחשבים בתורמים חשובים, קרי הכסף היהודי. כפי שכבר העירו בוול סטריט ז'ורנל, זוהי צביעות מצדו של אובמה בהתחשב בזהירות שלו לא לפגוע בתורמים עשירים ירוקים שמבקשים לעצור את צינור הנפט מקנדה לארצות הברית.

אובמה תיאר את תהליך המשא ומתן עם האיראנים כסיפור הצלחה מסחרר. הוושינגטון פוסט, אשר מזוהה יותר עם המפלגה הדמוקרטית של אובמה, העניק לתיאור הזה שלושה סימני פינוקיו. פינוקיו, כזכור, היה מאריך אף כל אימת ששיקר.

אובמה מנסה לנתק את סוגיית הגרעין מסוגיות אחרות שאיראן מעורבת בהן. האסטרטגיה הזאת נתונה במחלוקת. ישנם פרשנים הסבורים שפריצת דרך בתחום הגרעין תשפיע לטובה גם בנושאים האחרים. לעומתם יש הסבורים הפוך - שאיראן תשתכנע להתפשר בעניין הגרעין רק אם תיתקל בחומה בצורה בנושאים האחרים.

נשיא ארצות הברית כלל אינו מתחשב בעמדה השנייה. הנושא של הדחת אסד מהשלטון נעלם מהשיח של הממשל, כדי לא להרגיז את הפטרונים של אסד בטהרן. ארצות הברית גם לא הגיבה כאשר המיליציה החותית, שנתמכת בידי איראן, השתלטה על צנעא בירת תימן ועל ארמון הנשיאות. הנפגע היה הנשיא התימני עבד רבו חאדי, שסייע לארצות הברית במאבקה מול אל-קאעידה בחצי האי הערבי. מדובר בסניף של אל-קאעידה שעוסק בתכנון פיגועים נגד "האויב הרחוק", קרי ארצות הברית. אובמה מנסה להרגיע שהמצב הביש בתימן לא ישפיע על היכולת לפגוע באל-קאעידה, ואז נשאלת השאלה אם כן למה השקיעה ארצות הברית בהקמת חדרי מצב וחמ"לים בתוך תימן, ומה יחליף את האישור שקיבלה ארצות הברית מממשלת תימן לפעול בתוך שטחה הריבוני.

הופעתו של נתניהו בקונגרס חשובה דווקא כאשר אובמה מתאושש בסקרים. כלכלת ארצות הברית נמצאת כעת בעלייה - באופן אירוני הרבה בזכות תעשיית הנפט מפצלי השמן, שאובמה התנגד לה. אבל עם התחזקות הכלכלה מתחזק גם אובמה. הוא גם החליט על אסטרטגיה של קיטוב מול הרפובליקנים, והדבר מקשה על סנטורים דמוקרטים להתנגד לו. הסנטורים היהודים הדמוקרטים צ'ארלס שומר ובן קרדין מתחילים להסס. מסמוס הנושא ודיפלומטיה ישראלית שקטה יאפשרו להם להתחמק.

אם אובמה יזכה להמשיך בדרכו, נהיה במצב דומה לזה המוכר לנו משיחות ברק-ערפאת ואולמרט-אבו מאזן: רק העקשנות והזחיחות האיראניות עשויות למנוע הסכם גרוע ומירוץ חימוש גרעיני באזור.

יצאו ניצבים

כאשר פרץ גל האלימות הערבית בירושלים, למפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו לא היה ספק שהאחראים אינם הרוצחים ומי שמפארים אותם, אלא הח"כים שצידדו בגישה חופשית של יהודים להר הבית. המפכ"ל, משרת ציבור, התיר לעצמו לנזוף בנבחרי העם - גם כחלק ממגמה מתגברת ומדאיגה של שלטון הפקידות, ואולי גם מתוך רצון לזכות בתקשורת מלטפת - שאמנם קיבל.

לעומת זאת, כאשר בערך פעם בחודשיים אנחנו קוראים בפרשת ניצבים-וילך וקצין משטרה בדרגת ניצב נאלץ לפרוש על בסיס חשדות כלפיו, אז דנינו מופיע כפרשן ניטרלי. המפכ"ל גם מנחם ואומר שרק נצא מחוזקים מכל הפרשיות הללו, על משקל "עוד חיזוק כזה והתמוטטנו". דנינו גם מבטיח לטפל בחומרה במי שסרח, כאילו מדובר בשוטר מקוף באזור נידח ולא בשדרת הפיקוד שמגיעה עד לסגן המפכ"ל.

היינו מצפים מדנינו שגם בנטילת אחריות על עצמו יגלה את אותה זריזות שגילה בהטלת האחריות על הח"כים.