1. מאז יום שלישי בבוקר, שעות ספורות אחרי ההודעה על שריון אלי אוחנה ברשימת הבית היהודי לכנסת ה-20, עוסק המגזר כולו בשאלה הרת הגורל - "האם אנחנו גזענים?".
בפועל, התשובה לשאלה הזו נכתבה עוד לפני השאלה. התשובה כמעט אצל כל המתדיינים היא כן, והשאלה היא רק מה ההוכחה. אם משלבים את אוחנה ברשימה, זה אומר שמבחינתו מזרחי הוא סטראוטיפ של מזרחי, ילד משכונת עוני שגדל להיות כדורגלן מצליח.
אם לא משלבים אותו ברשימה אז אנחנו גזענים כי אנחנו לא מסוגלים להכיל מזרחי "אמיתי" כזה שלא למד בישיבת הסדר או במכינה ולא שולח את הילדים שלו לבתי הספר ה"נכונים".
את הדיון הזה אפשר להמשיך עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן, ובסופו של דבר כנראה שהוא באמת לא יסתיים לפני כן. הבעיה עם הדיון הזה היא שהוא עקר לחלוטין, מכיוון שהוא פועל תחת ההנחה שכל אקט הוא ביטוי לגזענות, סמויה פחות או סמויה יותר.
אם הרב אלי בן דהן המזרחי מגיע למקום השני בפריימריס, זה אומר שאנחנו מקבלים את המזרחיים רק אם הם משוכנזים. אם הוא היה מגיע למקום החמישי הוא הגיע רק לשם בגלל שהוא מזרחי. אני יכול להכביר דוגמאות אבל אני בטוח שהעיקרון ברור. עד שלא נמצא דרך לקיים דיון אמיתי בנושא הזה חבל על הררי המילים שנשפכו עליו.
2. רבות דובר השבוע על ישיבת "הר המור" ומעורבותה בשדה הפוליטי. בסופו של דבר מתברר שיש רבנים שצריכים להנהיג ישיבה, ולא להנהיג מפלגה.
כל המהומה המבזה של שתי היממות לפני הגשת רשימת "יחד-העם איתנו", שהסתיימו בפאדיחה הגדולה מכולן, כאשר ח"כ שטבון מודיע שהרב טאו תומך במפלגה והרב טאו עצמו מכחיש, מעידה על כך כאלף עדים. בסופו של דבר המסקנה של השבוע בהקשר הזה היא שישנם רבנים שטוב יעשו אם ישאירו את הפוליטיקה לרבנים ועסקנים אחרים, לא לכל אחד העיסוק הפוליטי מועיל.
האינדיקציה הטובה ביותר לשאלה האם הפוליטיקה היא מגרש טוב עבורך, היא השאלה עד כמה אתה נכון לפשרות טקטיות. מי שיודע להתפשר כמהלך טקטי יכול לשחק במגרש הפוליטי, מי שהטקטיקה שלו היא האמת בטהרתה, כדאי שיחפש מגרשים אחרים לשחק בהם.
3. הליכודניקים הותיקים שמחו מאוד השבוע. חזרתו של בני בגין, בנו של המנהיג המיתולוגי של התנועה, לפוליטיקה הפעילה, עשתה להם בפה טעם של פעם.עם זאת, עבור מי שמקווה שהממשלה הבאה תהיה טובה יותר מקודמתה, יש פה בהחלט סיבה לדאגה, דאגה גדולה מאוד.
בני בגין עלול להיות גורם משמעותי בתוך הליכוד שיקשה מאוד על חברי כנסת כדוגמת יריב לוין, זאב אלקין ומירי רגב, לעשות למען החלשתה של הדיקטטורה המשפטית בישראל. אם בגין יהיה חבר בועדת השרים לחקיקה המצב עלול להיות קשה מאוד, וההצעות תיבלמנה האחת אחרי השניה.
אם בני בגין יצליח לסחוף אחריו בהקשר זה את ראש הממשלה ובכירי הליכוד, לבית היהודי יהיה קשה מאוד לפעול פעולה משמעותית במגרש הזה, אותו הציב נפתלי בנט כאחת המשימות הקריטיות לקדנציה הקרובה. הכנסת ה-19 סימנה נסיגה גדולה מאוד במאבק לעצמאות מרודנות הדיקטטורה המשפטית, בני בגין הוא בשורה לא טובה לאלו שקיוו שהקדנציה הקרובה תסמן שינוי מגמה.
4. אם נחזור לבית היהודי ולפרשת אוחנה, חייבים לומר את האמת, את הטעות הזו בנט יכול היה למנוע. בסופו של דבר הפרשה הזו איננה פרשת אוחנה, כי אם פרשת בנט. לראשונה מזה שנתיים בכירים במפלגה, המקורבים ביותר ליו"ר בנט, הבהירו לו שבמקרה הזה הוא חצה קו אדום.
החצייה של הקו האדום במקרה הזה איננה קשורה לזהותו של אוחנה. היא קשורה לדרך שבה נפתלי בנט ביצע את המהלך, ולתחושה של הבכירים שהסאה הוגדשה. בהקשר הזה, הכעס על דחיקתם של הרב רונצקי ורונן שובל היה גדול בהרבה מהכעס על שילובו של אלי אוחנה.
מעבר לדחיקת מי שנחשבו יקיריו של בנט, הכעס הופנה לדרך פעולתו. ההחלטה והפרסום, ללא התייעצות עם אותם נבחרים שהציבור הרחב, אותו ציבור שבחר את בנט לתפקיד, נתן בהם את אמונו, העלה בהם את התחושה שבנט פשוט לא סופר אותם.
תארו לכם מצב אחר. שעה וחצי לפני ישיבת המרכז שבה אושר ההסכם עם "תקומה" היה בנט מכנס את ארבעת חברי הכנסת המיועדים הקרובים אליו, שקד, בן דהן, ניר אורבך והרב אבי רונצקי, ומשכנע אותם למה מדובר בצעד המתבקש והרצוי.
אם הם היו משתכנעים ויוצאים איתו לבליץ הסברתי-תקשורתי באולפנים, באתרי המגזר ועיתוניו, הסיכוי לשכנע את הציבור שמדובר במהלך ראוי היתה עולה עשרת מונים. אם מנגד הם היו מצליחים לשכנע את בנט שמדובר בטעות חייו, היתה נחסכת המבוכה גם לבנט וגם לאלי אוחנה. ההתעקשות לעשות הכל לבד, רק עם שני יועציו הקרובים, עלתה הפעם לבנט במבוכה גדולה ובאובדן חלקי של תדמית ה"ווינר" שהוא כל כך עמל לטפח.