שומר ישראל, עוזיה צדוק
הפקה: דוד פדידה
אלבומים כמו 'שומר ישראל' של עוזיה צדוק מכניסים אותי תמיד למלכוד, כיצד בעצם להתבונן בהם ובאיזה אופן לסקור אותם.
הנה המורכבות: מצד אחד מדובר במוצר פופ תעשייתי לכל דבר. הכול כאן תפור לפי מידה, ובתמהיל הקבוע: בלדת אמונה מנצחת, שיר חופה מסולסל, קטע מקפיץ וכן הלאה. אין הפתעות, למרות שיש רגש בגלל הטקסטים בחלק מהשירים. באופן אישי, זה לא אלבום שאשמע אחרי כתיבת הביקורת הזאת. לא כוס הסודה-לימון שלי. את הפופ שלי אני מעדיף קצת יותר מורכב.
מצד שני, וכמבקר שעבר קילומטרז' לא מבוטל בביקורת מוזיקה, האופציה הכי קלה היא לפטור את האלבום הזה בביקורת קצרת רואי על התעשייתיות.
החוכמה היא להתבונן קצת יותר לעומק, ולשפוט את האלבום לפי הקריטריונים שהוא הציב לעצמו. כלומר, אין ספק שהמפיק דוד פדידה עשה כאן עבודה מצוינת על פי הרף שהעמיד. השירים כאן קליטים, והילד עוזיה צדוק הוכיח את עצמו בכל הנוגע לאהבת הקהל. יש כאן גם רשימה נאה של כותבים בתעשייה המוזיקה המזרחית (דודו קומה, גילי זכאי, שרון אבילחק ועוד), לצד מלחינים מהתחום החסידי (שלמה יהודה רכניץ, אלי קליין ועוד). הביצועים של צדוק מצוינים כשלעצמם, העיבודים מתוקתקים, ובקיצור - אם אתם אוהבים את הסגנון, אין סיבה שלא תתחברו לדיסק המהוקצע הזה.
אבל אם לשפוט את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, אני לא יכול לתהות האם עוזיה צדוק יאהב את אלבום הבכורה שלו כשיגיע לבשלות מסוימת, נאמר בגיל שלושים. אני מניח, ויותר נכון מקווה בשבילו, שיבין שזה היה מוצר טוב לשעתו, שעזר לו להתפרסם ולעשות את צעדיו הראשונים בתעשייה. ואם הוא יבין שהפוטנציאל המוזיקלי שלו הרבה יותר גדול משירי חפלה כמו "הלילה כאן לשמוח" או "מברוך", וילך יותר לכיוון של שירים כמו "ירושלים" (רק בעיבוד קצת יותר מחוספס), או "יא מאמא" בגרסה שהקליט בעבר עם היאמאן סטייל - אזי צפוי לו עתיד מזהיר באמת, ולא רק בחתונות ובאירועים.