"אבא, זאת לא הפיז'מה שלי".
הגשתי לאבא את הפיז'מה הוורודה של אחותי הקטנה, וחיפשתי את שלי במגירה. אבא חייך במבוכה. "באמת? זה לא היה שלך מתישהו?"
"לפני שנתיים", אמרתי ושלפתי מהמגירה שלי כל מיני בגדים מוזרים שלא היו אמורים להיות שם. "גם אלה לא שלי, אבא... נראה לי שעדיף שתיתן לי לקפל את הכביסה ולשים את הדברים במקום, לפחות עד שאמא חוזרת".
אמא שלי נסעה לשבוע לקייטנת אימהות או משהו כזה, ואל תשאלו איזה בלגן היה בבית! אבא שלי לא היה רגיל לשמור עלינו כל כך הרבה. לבשל הוא דווקא יודע ואוהב, וזכינו בארוחות מושקעות. אבל בשאר עבודות הבית? אל תשאלו. הקוקיות של עדי יצאו עקומות לגמרי. הוא שכח לתת ליוחאי אוכל לגן יומיים רצוף. ויום אחד, כשהוא הוציא את הכביסה מהמכונה, גילינו שכל חולצות השבת הלבנות הפכו לוורודות.
"אוף, אבא, בשביל מה בכלל אמא הייתה צריכה את הנופש המצחיק הזה?!" התלוננתי והתכסיתי בשמיכה.
"הממ..." אבא חשב לרגע, "את יודעת מה? אני אספר לך סיפור לילה טוב, אולי תביני לבד (לספר סיפורים זה עוד משהו שאבא יודע לעשות מעולה).
"אי שם, על גבעה ירוקה, צמח עץ אורן צעיר. הוא לא היה לבד - סביבו צמחו עשרות אורנים צעירים, ויחד הם יצרו חורשה קטנה. בוקר בוקר היה האורן מתעורר ומותח את ענפיו לשמיים. 'בוקר טוב, אורן!' הייתה לוחשת לו אמא אדמה. 'שתית טוב הבוקר, ספגת את כל המינרלים שלך יפה?' והאורן היה מהנהן בצמרתו.
אמא אדמה החזיקה היטב בשורשים של האורן, ועזרה לו להיות יציב ובוטח. היא סיפקה לו מים, וכל מה שהיה צריך כדי לגדול ולהתחזק. ולא רק לו - גם לכל אחיו האורנים, לפרחי הבר ולעשבים.
"כמובן שהחג האהוב ביותר על האורן היה... ט"ו בשבט. השקדייה בתחתית הגבעה התגנדרה בשמלת פרחים ורדרדה, ציפורים התיישבו על ענפי העצים ושרו להם שירי יום הולדת, ואוטובוס גדול עלה בשביל העפר אל הגבעה. המוני ילדים חמודים יצאו מתוכו בקול רעש גדול, חפרו גומות והניחו בהן בזהירות שתילים קטנים. האורן נהנה לראות אותם עובדים, ולקבל את פני השתילים החדשים לחורשה.
אך שנה אחת, השקדייה פרחה - והאוטובוס לא הגיע. גם לא למחרת, וגם לא ביום שאחרי זה.
'אמא אדמה?' שאל האורן, 'מה קורה השנה? למה הילדים לא מגיעים לשתול?'
'אההה', אמרה אמא אדמה, 'השנה זו שנת שמיטה! לא ידעת? השנה לא שותלים ולא זורעים!'
'באמת? למה?' התפלא האורן.
'כי ככה ה' ציווה', אמרה האדמה בפשטות.
'אני חושבת שאני יודעת מה העניין', צייצה צפור שהתיישבה על האורן. 'ה' רצה לתת לאמא שלך קצת מנוחה...'
'אמא אדמה צריכה לנוח?!' התפלא האורן עוד יותר. 'אבל יש לה המון כוח!'
'נכון', אמרה אמא אדמה, 'ובכל זאת, אני נותנת מהכוח שלי לכל מה שצומח עליי. דואגת לך ולאורנים האחרים, נותנת חומרים חשובים לפרחים ולעשבים - ולאט לאט, גם הכוח שלי נגמר... אז פעם בשבע שנים, קיבלתי מנוחה! אני יכולה להתחדש, למלא את עצמי שוב בכוחות. ואז, כשיבואו הילדים בשנה הבאה, יהיו בי מספיק חומרים כדי לגדל עוד שתלים צעירים וחמודים'".
אבא סיים את הסיפור. "נו, הבנת למה צריך לתת לאמא ללכת לקייטנת אימהות?" הוא שאל.
"כן", אמרתי בצחוק, "בתנאי שזה רק פעם בשבע שנים..."