חושב מחוץ לקופסה

לפני קרוב לשש שנים, לקראת הכרעת בית המשפט בגורלו של מפעל השימורים 'פרי הגליל' בחצור הגלילית, שהתגלגל בין נושים לאפשרות של סגירה, בתוך סבך בלתי ייאמן של רגש, תסכול, לחצים מכל הכיוונים והתמודדות לא פשוטה, ביקש מוטי חזיזה, יו"ר ועד עובדי פרי הגליל, לעלות לדוכן בבית המשפט באחד הדיונים המכריעים.

היום הוא קורא לזה "נאום חיי", ומעיד שהקב"ה בעצמו נתן לו כוחות מיוחדים לשפוך את אשר על לבו. דבריו הסוערים ארכו 20 דקות, שבמהלכן אף אחד לא עצר את שטף הדברים שבקע מפיו. בסוף אותו נאום, אחת מעורכות הדין של הנושים סיפרה לו שאפילו כשאמה נפטרה היא לא בכתה כך.

"אתם באים לנגוס את החלק שלכם, אבל בתקופה שהיה לכם טוב והמפעל היה רווחי – לא התחלקתם ברווחים עם אף אחד", הטיח חזיזה בנושים שרצו את כספם מבלי לחשוב על עתיד העובדים. "לא תנסו לוותר קצת על משהו כדי שתהיה זכות קיום גם לאחרים?". לכונס הנכסים אמר: "עופר, אני רוצה לשאול אותך: אם אמא שלך הייתה עובדת כאן 45 שנים, בשלג ובגשם ובחורף, והיום לקראת היציאה לפנסיה היא הייתה מאבדת הכול - מה היית עושה ככונס נכסים? מה היית אומר לאמא שלך ולשאר חברותיה למפעל?". באולם בית המשפט השתררה דממה. "הייתי כולי אש ועם דמעות בעיניים. ממש לא היה לי קל, אבל ידעתי שאין דרך אחרת", משחזר חזיזה.

סיפורי החיים של מוטי חזיזה ושל מפעל פרי הגליל שזורים זה בזה. חזיזה מלווה את המפעל כמעט מיום היווסדו. אמו המנוחה הייתה חלק מהעובדים קשי היום שהשכימו קום לעבודתם בארבע וחצי לפנות בוקר, לא כדי לממן בנייה לציפורניים או גלקסי 5, אלא כדי להביא פת לחם הביתה, פשוטו כמשמעו.

מפעל פרי הגליל נוסד בסוף שנות החמישים, והועסקו בו בעיקר יוצאי צפון אפריקה שהעבירו את יומם בקילוף בצל, שום, אשכוליות וסלק אדום. הם היו מגיעים לעבודתם ברגל כמובן, וזה לא היה פשוט, מכיוון שהמפעל ממוקם בקצה התחתון של יישובם, חצור הגלילית. "היום לא קיים העידן של האימהות שנתנו את הנשמה כדי לפרנס את המשפחה", אומר חזיזה בנימה של צער. "היום אתה מדמיין שבחורה מודרנית תגיע בארבע וחצי לפנות בוקר כדי לקלף אשכוליות בתוך מפעל קר מאוד? אין את זה היום. אמי ז"ל עבדה כאן, ואת הילדות שלי התחלתי כאן לפני 43 שנים. עבדתי עם האימהות האלה, ולא תמצא היום מוסר עבודה כזה. המפעל עבד ועובד 24 שעות ביממה. היה ערך לעבודה, היה ערך לפרנסה, היה ערך לעבודה בכבוד, לרצון לא להיות נטל. אחרי שהביאו תשעה או עשרה ילדים, האימהות המבוגרות עבדו בכבוד ובהבנה. העובדים לא היו רצים לבית דין לעבודה על כל דבר. היום, ככל שהעידן המודרני משתלט על שוק העבודה, זה גם פותח פתח להמון צרות ובעיות מצד עובדים.

"מצד שני, לצערי, היום העובד הפשוט במדינת ישראל הוא הגורם שהכי קל לפגוע בו, למרות כל ההגנות והשכלולים. נראה שכביכול התקדמנו, אבל עובדי הייצור יהיו תמיד ברירת המחדל שקל לפגוע בה".

הטלפון לא נח

מוטי חזיזה, בן 60, נשוי ואב לארבעה, נראה במידה מסוימת כמו השריף של המפעל. כבר כשאני מגיע לפגישה איתו במתחם רחב הידיים שמעליו מתנוסס לוגו המפעל, הוא עומד ליד שער הכניסה עם שני עובדים נוספים שמתנים בפניו את צרותיהם, מאזין בסבלנות ומציע פתרונות. לאחר מכן, גם כשאנחנו הולכים ביחד לכיוון קווי הייצור, רואים איך העובדים מכבדים אותו. אחד מהם מחבק אותו בנוכחותי, ואומר בלי לדעת מי אני: "אין, מוטי הוא הנשמה שלנו. אין כמוהו".

שיטוט במפעל מעלה תמונת מצב מצערת משהו. כלפי חוץ, מפעל נראה כמו דבר טריוויאלי. אבל במציאות של היום קשה לתאר איך אדם יושב מול מכונת ייצור, עושה את אותה פעולה מונוטונית במשך שעות ארוכות, ומצליח לשמור על שפיות גם אחרי כמה עשורים טובים בתפקיד, ותלוש משכורת שברוב המקרים עומד של 4,500 שקלים בחודש.

בנוסף לתפקידו (בהתנדבות) כיו"ר ועד העובדים, אחראי חזיזה על מערך הכשרות במפעל, על מערך הלוגיסטיקה והניקיון, ובנוסף לכך משמש כאיש הקשר בין הבעלים ובין מוסדות המדינה. הוא חבר בוועד העובדים מזה 30 שנה, מתוכן 20 שנה כיו"ר.

הוא למד והתחנך בבית הספר הממ"ד 'שבט סופר' בחצור הגלילית. אירוע מכונן מבחינתו אירע כבר בכיתה ח', כאשר יצא ללמוד בישיבת 'שדה חמד' שבאזור השפלה. בתחילת דרכו במוסד נערך בישיבה טקס סיום מסכת. במהלכו אחד מראשי הישיבה הכריז ברמקול "משפחות חזיזה, בוסקילה וקסלסי – בסיום הערב תבואו אליי לחדר, ההורים שלכם לא שילמו את שכר הלימוד". "זה היה כשכל הישיבה נוכחת ושומעת", משחזר חזיזה, עדיין נסער, כאילו זה קרה רק אתמול, "באותו לילה, אבל ממש באותו לילה, ויתרתי על הציוד, עזבתי את הכול וחזרתי הביתה. זה היה בגיל 15 בלבד. נשארתי כמעט לילה שלם בתחנה המרכזית, וכשהגעתי הביתה ההורים שלי לא הבינו מה קרה. סיפרתי מה קרה, והסברתי להם את גודל הפגיעה. הם הבינו לגמרי. בהמשך חזרתי לבית הספר בחצור, השתלבתי בגרעין של הנוער העובד והלומד, ובגיל 16 לא רציתי להיות תלוי בהורים שלי, לכן נכנסתי לכאן לעבודה, כביכול זמנית. התחלתי להתפרנס ולעזור למשפחה. נשארתי עובד ולא לומד. לא באתי במטרה להתחיל כאן עבודה, אבל המשכתי".

חזיזה החל כעובד ייצור פשוט, בהמשך עבד כמלגזן וכנהג, לאחר מכן כמנהל חנות הרווחה של העובדים. כך ביצע שורת תפקידים, עד שהגיע לתפקידיו הנוכחיים. לתחום הכשרויות הגיע מכיוון שהנהלת המפעל החליטה בזמנו להשקיע בנושא ("הגענו למצב שאפילו הברוקולי שלנו כאן הוא למהדרין"). היום הוא מקבל כשרויות מראשי העדה החרדית, אגודת ישראל, הרב לנדא, הרב פרוש, בית יוסף ועוד.

היום, כיו"ר ועד העובדים, אין בעיה שלא מגיעה אליו. כולל בעיות בין חברים למשמרת, בעיות זוגיות שקשורות למפעל, התנהלות בעבודה ומה לא. "ממש לא משעמם", הוא אומר, ספק מותש ספק נהנה. "הטלפון לא נח, ואתה פשוט פעיל כל היום, מעבר לעבודה היומיומית שאתה צריך לבצע. אם אתה לא נותן מענה מהיר למישהו, הקנטרנות מתחילה להרים ראש. לכן צריך לדעת לרצות ולהתייחס לכל עובד בפני עצמו, להגיד שלום ולשמוע את מה שיש להם לומר. בכל אופן, ממש לא משעמם בתפקיד הזה".

אילו סכסוכים מגיעים אליך, למשל?

"למשל, מנהל קו ייצור החליף בין שתי בחורות בקו הייצור. זה לא נוח לאחת מהן, ועכשיו לך תסביר לעובדת למה חברה שלה לקחה לה את הקו. אלה בעיות לכאורה פשוטות, אבל הן עלולות לגרום סכסוך במעגלים רחבים יותר. כל אחת הולכת לעוד 10 בחורות, ואז סתם נוצרים פילוג ושנאה בגלל מעבר של אינפורמציה מיותרת. מהר מאוד נוצרים סכסוכים בעבודה, ואתה צריך להיות במוקד העניינים. לפעמים גם בבית אין לי פרטיות. עובדים באים אליי הביתה עם בעיות, ואני לא יכול להגיד להם לא".

"לא הצלחתי לעשות קידוש"

ההתרחשויות במפעל פרי הגליל לא היו פשוטות מעולם. בהתחלה היה שייך המפעל לתנועת המושבים, שמכרה אותו בהמשך למספר קיבוצים. השינוי החל בשנת תשמ"ב, כשקונצרן כור רכש את המפעל. בנקודה זו המפעל זכה להשקעה מסיבית, שינה תדמית, והעובדים זכו לתנאי רווחה מכובדים, לחדר אוכל שעד אז לא היה ועוד. שבע שנים לאחר מכן נמכר המפעל לחברה פרטית, שהשקיעה בו אף היא, אך בשנת תשס"ח נקלע המפעל למשבר הקשה בתולדותיו.

"המכה הייתה כשבנק לאומי הודיע לנו על כינוס נכסים, הבעלים יצאו מהמשחק, ומכאן התחיל מאבק ההישרדות של עובדי פרי הגליל", מספר חזיזה. "לא חלמנו להגיע למאבק כזה, וגם לא ידענו איך לאכול אותו. כשהבנו את עומק הבעיה - שאנשים שעובדים כאן 40‑50 שנה עלולים לצאת בלי פיצויים – הפעלנו מאבקים מאוד קשים נגד בנק דיסקונט ובנק לאומי. המצב היה לא קל: גם אם ממשיכים לעבוד, זה תחת משטר דיקטטורי של כונס הנכסים, שהוא מפעיל המפעל שנועד לרצות את הבעלים. נגמרו הזכויות, נגמרו הנופשים. הם לא ספרו אף אחד. בשלב מסוים ראינו שהפכנו להיות בני ערובה בידי הבנקים, ואחרי שהגענו להסתדרות הכללית החלטנו להשבית את המפעל. כונס הנכסים לא רצה לשלם כל מיני דברים שהגיעו לנו. השבתנו את המפעל לסירוגין לתקופה של ארבעה-חמישה חודשים".

למרות שלא היה לו ניסיון קודם במאבק מול הכרישים הגדולים בממשלה ובמשק, חזיזה די השתחל לתפקיד, ובמשך אותה תקופה היה הפה והמוח של העובדים. "כולם הבינו את הכאב שלנו, את הכאב של אנשים שרוצים לעבוד ולהתפרנס בכבוד. לא רצינו להיראות מסכנים, אבל הפכו אותנו למסכנים", הוא אומר. "במקביל התנהל משא ומתן עם המון קניינים, והבנו די מהר מי רוצה לקנות אותנו ולחסל אותנו – וגם מי רוצה לעומת זאת לקנות ולקדם את המפעל".

מה תקופת המאבקים הזאת עשתה לך באופן אישי?

"כל החיים הייתי אדם חייכן ושמח, אבל באותה תקופה לא ידעתי מה זו שמחה. פעם אחת בשבת בבוקר הבת שלי באה אליי ואמרה: 'אבא, מחכים לך עובדים בפתח הבית'. לא הבנתי. באתי וראיתי בפתח קבוצת עובדים ששאלו: 'מוטי, מה קורה?'. אמרתי להם: 'יום שבת היום, מה יכול לקרות?'. מישהו אמר: 'הבת שלי צריכה להתחתן, אני צריך לדעת איפה אני עומד מבחינת העבודה'. אחד רצה לקנות מקרר ולא ידע אם להיכנס לתשלומים, אחד רצה לצאת מחובות. כל אחד היה עולם ומלואו של התלבטויות, חוסר ודאות וחוסר יציבות.

"באותה שבת לא הצלחתי לקדש. אני בא לקדש, ופשוט לא הולך. אשתי שאלה: 'מוטי, גם בשבת אתה מביא את הצרות של פרי הגליל לבית?'. אבל אין מה לעשות - כשיש לעובדים חוסר ודאות וקשה להם להתמודד, מה גם שהם לא היו בשלים להתמודדויות כאלה, אתה כיו"ר ועד נאלץ לספוג את זה. באותה תקופה גם למדתי מה המשמעות של אמונה. אדם שיודע להאמין בקב"ה ובדרכו שלו, לא נבהל. היום אין מצב שאני נבהל ממשהו. המציאות מובילה אותך למקומות שלא היית אמור להיות בהם, אבל אתה כבר יודע בהמשך איך הדברים עובדים, מי מהח"כים אמיתי ומי בא להצטלם איתך רק כדי להוציא הודעות לעיתונות. היו חברי כנסת שקטים שבאמת עזרו לנו נאמנה, ועשו את זה בשקט".

דבר נוסף למד חזיזה על בשרו באותה תקופה: הוא הוציא מהלקסיקון את הביטוי "חברים". "המאבק לימד אותי מה זה חברים", הוא לא חושש להודות. "בגלל שעובדים חששו לגורלם, החלו להישמע קריאות 'בואו נחליף את הוועד'. לכן מבחינתי, זה היה להתמודד גם מחוץ וגם מבית. עובד שישב איתך שבוע לפני כן, אכל ושתה איתך – אתה מגלה שאתה לא יכול להישען עליו ברגע האמת. מאז ועד היום אני לא משתמש במושג חברים. זה שינה את ההשקפה שלי לחלוטין. היום אכבד כל אחד כאדם וכעובד, אבל לא מעבר לכך, לא כחבר אמת".

אותה תקופה סוערת הסתיימה בערב פסח תשס"ט, כאשר חברת 'חצי חינם' רכשה את המפעל, בתמיכת הוועד, והעניקה תנאים סוציאליים מופלגים לעובדים, כולל פיצויים מלאים ושמירה על הוותק. אבל עובדי המפעל עדיין לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. "הבעלים השקיעו כאן יותר מ‑100,000 מיליון שקל. הקימו גם קווי ייצור למרקים, סלטים וטונה. היו כאן גם ריבות ורטבים, שבינתיים עברו למקום אחר. המפעל עבר שדרוג אדיר, ועם ההשקעה באו גם קצת צרות. לבעלים הגיע לקבל ממשרד התמ"ת החזר מסוים מסך ההשקעה, כי פואד, כשר התמ"ת בזמנו, הבטיח להם שקודם יפעלו ואחר כך יקבלו החזר. בינתיים התחלף השר, ולא התקבל ההחזר. יום אחד הבעלים סגרו את המפעל, בטענה ש'השקענו ולא קיבלנו החזר'. העובדים יצאו להפגנות. אין ספק שאכן מגיע לבעלים לקבל מהמדינה את אותו החזר, כי הם באמת השקיעו מעל ומעבר, אבל זה לא היה נכון להכניס את העובדים למשוואה".

"משתמשים בפריפריה כסיסמה ריקה"

הדרמה האחרונה בפרי הגליל אירעה אחרי שהבעלים השביתו שוב את המפעל, מטעמים פרוצדורליים של היעדר רישיון עסק וקבלת חלק מההחזר מהמדינה. "הגענו לבית דין לעבודה עם צו לפתיחת המפעל באופן מיידי, ואכן חזרנו לעבודה. המפעל נפתח, בניגוד לרצון הבעלים, אבל כרגע מתנהל משא ומתן בין הבעלים לממשלה לגבי קבלת הכסף. עד עכשיו הם קיבלו כ‑4 מיליון, ונשארה היתרה של כ‑5 מיליון".

אתם מקבלים סיוע מנפתלי בנט, שר התמ"ת?

"רבים משתמשים בפריפריה כסיסמה ריקה מתוכן. בפועל לא עשו ולא עושים שום דבר למען הפריפריה. כמה שאני אוהב את הבית היהודי, אני חושב שבנט רחוק מאוד מלהיות קשור לרחשי לבם של העובדים. אני חושב שהוא מתחבר רק לבעלי הצווארון הלבן העליון, ולא לעובד הפשוט".

היו לך מגעים איתו?

"ניסיתי להגיע אליו המון פעמים. ושתבין, אני עצמי חובש כיפה סרוגה. הבנות שלי נושאות את דגל המגזר הדתי-לאומי, וכך גם הבן שלי, שהיה בישיבת הסדר והיום משרת בצבא. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה: היום לא ממש רואים את העשייה של בנט בפריפריה. ניסיתי המון להגיע אליו דרך גורמים שונים, אבל כנראה שאין לו פנאי לשבת עם עובדי ייצור או ועד עובדים. ביקשתי את זה מספר רב של פעמים, גם דרך כלי התקשורת. הייתי שמח אם הוא היה מגיע לכאן ורואה באופן מוחשי את המציאות שלנו. אולי זה היה עוזר לו להבין מה זה עובד ייצור במדינת ישראל".

אני מתבונן בחזיזה, שנראה כי על הלב יושב לו משא לא פשוט כמעט מכל היבט, ולא יכול שלא לתהות – עם כל הכבוד לתרומה לקהילה, למה בעצם הוא היה צריך את זה?

"מה זה נתן לי ומה זה נותן לי? גם אני שואל את עצמי", הוא כאילו קורא את מחשבותיי. "הרי גם במסגרת מפעלים תמיד יהיו עובדים שיבואו בטענות, גם אם עזרת להוא יותר, או שהלכת לאירוע שלו ולא אל הבר מצווה של העובד השני. אתה יודע, אולי אין לי תואר ראשון ולא שני, ולא יהיה לי גם תואר שלישי, סביר להניח, אבל גם פרופסור מהאוניברסיטה לא יוכל להתמודד מולי בפרקטיקה של החיים. בתיאוריה הוא יכול, אבל להתמודד עם אוכלוסייה בעלת בעיות סוציו-אקונומיות, לא כל אחד יכול. את זה אותו פרופסור לא יכול ללמוד באוניברסיטה. בכל אופן, את מה שעברתי, אני לא נותן לילדים שלי לעבור. יש לי ילדה שסיימה תואר שני במשפטים, והיום היא יועצת משפטית. בת אחרת עובדת בתפקיד מכובד בביטוח לאומי. בת נוספת הייתה מאבחנת קצונה, סיימה כרגע תואר ראשון בפסיכולוגיה, ומנווטת את מרכז הצעירים בחצור. ויש לי בן חייל בשירות סדיר. תמיד אני אומר שמה שעברתי – לא אתן לילדים שלי לעבור".

כמעט כל הורה בפריפריה, שעבד בעבודת כפיים, אומר את זה. בפועל, הרוב מצליחים להקנות לילדים שלהם דרך שונה?

"הרוב מצליח, בעיקר בגלל שההורים חוסכים מעצמם לטובת הצלחת הילדים, שיוצאים החוצה, יוצאים לקצונה, עוברים לאקדמיה וכן הלאה. יש הצלחה משמעותית מצד התלמידים, שלא רוצים להמשיך את המסלול של ההורים. זה לא היה קל. אחת הבנות שלי למדה שש שנים בבר-אילן. שילמתי המון כסף, אבל הייתה חשובה לי ההצלחה שלה. לא חסכתי כלום גם עם שאר הבנות, כולן קיבלו את המקסימום האפשרי".

מה שאומר שחצור היא עיר מזדקנת, עם צעירים שיוצאים. מה יישאר מהעיירה הזו בעוד 20‑30 שנה?

"אם לא יהיה שינוי דרסטי בתפיסת העולם של ראשי הרשויות ושל המדינה, להשקיע ולפתח את הפריפריה ובפרט את חצור – בסופו של דבר לא יהיה לצעירים מה לעשות כאן. צריכים שינוי דרסטי בפיתוח המקום, ברמת ההשכלה הגבוהה, בשדרוג החינוך לליגה גבוהה יותר. לי כיו"ר ועד, וכאן אני חוזר לשאלה הקודמת שלך, יש גם שליחות כאן. בכוח האמונה למדתי שהקב"ה רוצה שאהיה כאן כשליחות. לפני שנתיים נבחרתי ליו"ר, ביחד עם אנשים שנבחרו לוועד, ואחרי שבוע ביקשתי להתפטר. האנשים שרציתי נבחרו, ורציתי לתת את המושכות למישהו אחר. אבל בהוראת הרבנים דוד אבוחצירא, הרב עזרא שיינברג והרב יוסף לסרי – נשארתי".

האחווה נעלמה

תפקיד כזה מזמין לא מעט בעיות, ועלול להפוך את יו"ר הוועד למישהו שנמצא בין הפטיש לסדן, כלומר בין העובדים לבעלים. איך אתה מתמרן בלי להרגיז אף אחד?

"יו"ר ועד עובדים שלא יודע להיות ריאלי ולהפריד בין בעלים לעובדים, נמצא בבעיה קשה. היו"ר חייב לדעת לנווט בין שני הגופים, ולהבין את הצדק שקיים בשני הצדדים. באיזשהו שלב אתה חייב להיות החלטי, שדעתך תהיה ברורה והחלטית. קודם כול צריך לזכור שנבחרת למען העובדים, לא למען הבעלים. זה לפני הכול. אבל במקביל, לא תמיד העובד צודק בבעיות משמעת או בעיות אחרות, ולהצדיק אותו לפעמים זה לטעות ולהטעות. יו"ר ועד עובדים אמור להיות סוג של בורר שמנסה לגשר בין שני הצדדים ולתת מענה לכל דבר".

אבל בסבב האחרון, כשהמפעל נסגר באופן זמני, היית חייב לצאת נגד הבעלים. זה לא גורם לקרע?

"יש דברים שצריכים להיאמר. ברגע שהבעלים סגרו את המפעל בלי לקחת בחשבון את העובדים, כי בסופו של דבר זה עניין שאמור להיפתר בין המדינה לבעלים, היה ברור שזה בלי הצדקה כלפי עובדי הייצור שלהם. העובדים לא אמורים לשאת בעונש. התחושה של 'הנה, שוב פעם אנחנו נכנסים למשחק כואב' קצת פגעה בעובדים. הבעלים לפעמים כועסים עליי, אבל בסופו של דבר נבחרתי מצד העובדים לייצג אותם, בלי כחל ושרק ובלי רגשות מעורבים. במקביל ומצד שני, כשהבעלים מבקשים את עזרתי לקדם נושאים מול גורם פוליטי כזה או אחר – אני עושה את זה בשמחה, בין השאר כדי למנוע את המשבר הבא".

משהו אחד מתחילת הריאיון עדיין מטריד אותי. למה בעבר הייתה אחווה בין העובדים, והיום יש הרבה יותר חיכוכים? הרי מדובר באותה עיירה, באותו מפעל, באותו סוג אנשים.

"העזרה ההדדית והחיבור בצורה שהייתה קיימת – לא קיימת היום. היום כמעט כל אחד דואג לאינטרס האישי שלו. בעבר, עם כל הצנע והתקופה הקשה, האנשים היו מחוברים באהבה זה לזה. רמת השכר בזמנו הייתה מזערית ביותר, קיבלו אוכל עם תלושים, אבל הייתה שמחת חיים. היום יש לך שפע – אבל אין שמחת חיים. זה קורה בגלל התחרותיות, המודרניות, הרצון להראות שאנחנו מעודכנים. גם כאן אנשים רוצים לברוח מהאני שלהם, ומחליפים אפילו שמות משפחה. השינוי הזה מתרחש דרך המדיה. אנשים נחשפים באינטרנט ובטלוויזיה למה שקורה בחוץ, ומנסים לבצע חיקוי, לא תמיד בהצלחה. לפעמים זה גורם להם אפילו לכישלון, כי אי אפשר להתנתק מהמציאות. לא תמיד קל לנתק את השורשים מהמציאות".

מלשכת בנט נמסר: "מר חזיזה אכן התקשר למשרדנו ואף נענה מספר פעמים על ידי ראש מטה השר". באשר לטענות שהועלו בכתבה נמסר כי "במהלך כהונתו השר פעל רבות לחיזוק הפריפריה ולהגדלת האטרקטיביות שלה - השר בנט הביא לכך ששיעורי המיסוי בחוק עידוד השקעות הון יישארו מוטים לטובת הפריפריה, העברנו את מענקי עידוד השקעות הון קודם כול למפעלים קטנים ובינוניים להקמה של מפעלים חדשים, חנכנו מרכזי הכוון והשמה לאוכלוסיית הערבים והחרדים, מרכזי עסקים לעסקים קטנים ובינוניים בפריפריה, יצאנו בבנייה של עשרות מעונות יום חדשים בפריפריה ועוד".