התחלה: תמוז תרצ"ד, בת ים. דור שביעי בארץ. "אבי וזקניי ברחו אחרי פרעות תרפ"ט לכיוון יפו. שם פגש אבי באמי". בהמשך עברה המשפחה מיפו והייתה ממקימי בת ים. "זה היה כמו התנחלות של היום. המטרה הייתה לצמצם את המרחב בין יפו הפורעת לראשון לציון". זיכרונות הילדות כוללים התגלגלות בדיונות הפתוחות.
המשפחה: האב היה תלמיד חכם שהוסמך לרבנות, אך עבד כפקיד בכיר במחלקה המשפטית של בנק לאומי. האם, שעלתה מארצות הברית בילדותה, לא עבדה במקצועה אלא "הקדישה מזמנה לפעילות ציבורית". הוא הבכור לשתי אחיות, ולאח שנפל לפני 59 שנים בפעולת תגמול של אריאל שרון בחוסאן.
לימודים: היסודי ב'תחכמוני', בית הספר הראשון בבת ים. אחר כך עבר ל'תחכמוני' בתל אביב. כיתה ח' לא נלמדה עד תומה בגלל סגר שהטילו הבריטים על תל אביב בעקבות פעולה של האצ"ל, מה שמנע את היכולת להגיע אל העיר. "מאז לא סיימתי אף מוסד לימודים באופן מסודר".
תלמיד בכוננות: השנתיים הראשונות של התיכון עברו עליו בכפר הרא"ה, לאו דווקא בלמידה. "זה היה ערב הכרזת העצמאות, קאווקג'י שכב עם הכנופיה שלו בדיונות שליד כפר הרא"ה ותקף על הכביש. החבר'ה הטובים היו מגויסים לתצפיות ולהסתרת נשק מהבריטים. אלו היו משימות קשות, מסוכנות וגם הרואיות". ההמשך היה בישיבת היישוב החדש. "בשתי הישיבות פגשתי דמויות משכמן ומעלה ולקחתי הרבה יהדות".
תנועת נוער: בני עקיבא, כולל הקמת הסניף המקומי והדרכה, ובהמשך שליחויות במקומות שונים בחו"ל.
צבא: ראשיתו של הנח"ל, עם שמות גדולים כמו אורי זוהר ויוסי בנאי שעברו ללהקה. היה גם רס"ר "אגדי" מיוצאי הצבא הבריטי. במסגרת השירות נפצע וקיבל את הכותרת בכ"ת, כלומר בלתי כשיר תמידית. "שחררו אותי מצה"ל אבל לא הסכמתי ללכת".
אובדן אח: זה היה בהושענא רבה. "עשרה חיילים נהרגו ביחד וכל הארץ לא נשמה. זה היה מאוד קשה". לאם היה מאוד לא פשוט להמשיך לחיות אחרי האובדן. "היא הייתה מביטה בחלון ומחכה שישוב. לא הייתה סביבה שעסקה בשכול ולא הייתה קבוצת תמיכה. זה היה ראשוני, ייתכן שהוא היה החלל הראשון מבת ים". האח הונצח במקומות רבים בעיר והאם, שהתקשתה בכך, ביקשה לעבור לעיר אחרת. בינתיים הוא השתחרר מצה"ל והחל לנהל קייטנות של רפאל הלפרין.
רחל: חברותיה דחפו אותה לעבוד באחת הקייטנות שניהל, ובשבעה היא הייתה לידו יום יום. "בתום השבעה אבי אמר: 'אם אתם רוצים להתחתן יש לכם את ברכת ההורים'". הם נישאו בחנוכה, מעט אחרי השלושים. "היה מאוד עצוב". אבל מאז, כמעט 60 שנה הם יחד ומאושרים, שותפים מלאים בבית פנימה וגם בכל המוסדות שהקימו.
הברכה: ארבעה ילדים. בת אחת מאמנת, בן אחד עוסק בבנייה בשומרון, השלישי קב"ט ביטחון ואחת מזכירה "של מפעלים שונים בשומרון". לפני כמה ימים נסגרה העשירייה הראשונה של הנינים.
לא רק קייטנה: בתום אחת הקייטנות זימנה אותו אמא של אחד הילדים, שהייתה ראש אגף כוח אדם במשרד הסעד. היא הודיעה שעומדת להיפתח רשות חסות הנוער ותהיה בה מחלקה שתטפל במוסדות סגורים לעבריינים צעירים. "כך היא שלחה אותי לקורס הראשון בקרימינולוגיה". הוא קיבל תעודת עובד סוציאלי מהמשרד, בלי שאי פעם סיים תואר בנושא, והיה לקצין המעקב הראשון של ישראל.
צופיה: הוא נשלח לשקם מוסד של נערות עברייניות, ומאוחר יותר של נערים עבריינים. "זו הייתה קריירה של 25 שנה והצלחה גדולה". הכוונה הייתה להמשיך לעסוק בתחום, "אבל אז הגיעה המשלחת".
המשלחת: חבורת המזכירות של גוש אמונים דפקה אצלו בדלת. "הם חיפשו מישהו עם כיפה שניהל מוסדות. כולם היו בוגרי 'מרכז' ותלמידי הרב צבי יהודה, והם הבינו שאם הדברים לא ינוהלו כמו שצריך זה לא ילך". הרב חנן פורת הוציא בעבורו אישור לחל"ת של שנה מהשר בורג, אז שר הסעד. "השנה נמשכת עד היום".
גוש אמונים: הוא היה מזכיר ודובר. "בני החבורה הפכו לאישי ציבור, אבל אני לא אוהב את הקטע של הפוליטיקה. עשינו עצרות והפגנות והעלינו את היישובים הראשונים. היה מאוד קשה, אבל היום, כשאני רואה שיש 148 יישובים עם שלושת רבעי מיליון יהודים, אני מרגיש שהחלום שלנו התגשם".
קדומים: הוא היה בין המולידים של היישוב הראשון בשומרון, אך המשפחה עלתה בשלב שבו כבר היו אשקוביות. "בזמן העלייה לקרקע הילדים שלי כבר היו גדולים והתנאים שהיו שם בהתחלה לא התאימו". מאוחר יותר, כשהמייסדים בנו בתים, משפחת סלונים החליטה להישאר באשקובית. "הפכנו אותה לבית". בהמשך היה שליח של גוש אמונים בחו"ל והם גם עלו להר ברכה וייסדו את היישוב.
ללא הפסקה: הוא ורחל הקימו לאורך השנים מוסדות רבים: מדרשת ארץ ישראל, "במטרה להביא לכאן אנשים מכל הארץ ומחו"ל שיבואו לראות מה עושים כאן ויתיישבו"; קרן לגאולת קרקע, שבמסגרתה שידלו יהודים לקנות אדמות בישראל. "הקרקעות של נופים, אבני חפץ ורבבה נקנו כך"; מוסד לבנות עולות מאתיופיה ולמשפחות עולות מרוסיה ומוזיאון 'קדם' שהציג ממצאים שהתגלו באזור ואירח 200 אלף איש ב‑30 שנותיו.
מי שחלם: "חשבנו שאין אוניברסיטה או מכללה שמייצגים ציונות, משפט עברי והתיישבות. אמרנו שנתחיל אחת כזאת". הם התחילו במטבח, והתרחבו לעוד חדר ואז לכיתה. מיטב המרצים הגיעו עד אליהם בהתנדבות, כולל הפרופסורים שייב אלדד, עזרה זוהר ויהודה פרידלנדר. הם התגברו על הגיחוך של כל מי שנתקלו בו. מן היוזמה הזאת, העיקשות וההתמדה נולדה אוניברסיטת אריאל.
אוניברסיטת אריאל: "כשאני הולך לשם אני מאבד את הראש. לא חלמנו לאן זה יגיע. בכל פעם נבנים שם מבנים חדשים ומחקרים חדשים, ויש פריצות דרך שעוד לא שמעו עליהן".
פרס מוסקוביץ': לפני שלוש שנים זכה בפרס שהוא מופת לציונות. "יש הרבה מאוד אי פרגון. הקמנו הרבה דברים בלי עזרה של הרשויות, והיה צורך להאמין שזה יצליח ולהשקיע בזה". מהסביבה הקרובה הם ספגו לא אחת חצי צחוק, ציניות וקנאה. "שנינו לא בריאים אבל אנחנו ממשיכים לעבוד".
עובדים: הפרויקט שאליו מוקדש כל הכוח עכשיו הוא מרכז מבקרים ומכון תיעוד להתיישבות ביש"ע, שמבקש לעקוב בצורה מסודרת אחרי התפתחות ההתיישבות ולקיים סיורים במקום. העבודה על כל אלה נמצאת בעיצומה. רחל מגבה מהבית במזכירות ובחיפוש תורמים. החלום הוא לחנך וללמד את הדורות הבאים על סיפור ההתיישבות המחודשת בשומרון.
אם זה לא היה המסלול: "אף פעם לא תכננתי דברים, תמיד הציעו לי דברים והתפתחתי לתוכם". מה שבטוח הוא, שהוא מעולם לא היה פונה לכיוון של עסקים ותעשייה. "קיבלתי על עצמי את זה, אחרי שאחי נהרג".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: הבוקר מתחיל אי שם בשלוש. חצי שעה אחר כך הוא במשרד. "עד שמונה יש שקט, אין טלפונים והפרעות". בעשר הוא מגיע לראות מה שלום רחל והם משתדלים לאכול ארוחת צהריים יחדיו.
מוזיקה: יש אהבה גדולה לחזנות וגם ניסיון של עשרות שנים במעבר לפני התיבה. יש גם חיבה למוזיקה מזרחית.
שבת: פעם הבית היה פתוח לכל הילדים תמיד. היום נדרש תכנון, כי האירוח כבר קשה. "אשתי לא מתפשרת על פחות מאירוח ברמה של צימר מפואר", ויש גם ביקורים של אנשים מחו"ל שנוצר איתם קשר במהלך השליחויות. שחרית הוא מתפלל עם רעייתו בבית, "כי קשה לעלות לבית הכנסת שעל ההר". ואז יש קידוש בפרגולה, "לזכר חברים שהלכו", כולל כמה סוגי הרינג וודקה "ותמיד יש זוגות שעוברים דרכנו".
עתים לתורה: במשך שנים היה לימוד יומיומי בשעה חמש אחר הצהריים. הוא מעדיף חומש ומדרש.
אחזקת הבית: "אני לא עוזר לאשתי, אלא חבר בבית הזה ושותף בכל דבר כולל כביסה גיהוץ וספונג'ה. בהכול אנחנו יחד, גם בלימוד של פרשת השבוע". רחל מאשרת.
מפחיד: "שום דבר. אין לי בראש דאגות, למרות כל הבעיות הרפואיות שיש לי ולרעייתי".
מופת: יעקב בר אור, שהיה פרקליט מחוז תל אביב ונמנה על צוות התביעה במשפט אייכמן. "הוא היה יהודי יקר ומיוחד, היה תלמיד חכם ענק והייתי בן ביתו". וגם הרבי מלובביץ', "שהיה אישיות בלתי רגילה". הוא נמנה על הצאצאים של האדמו"ר הזקן ונפגש עם הרבי לשלוש שעות וחצי ביחידות. "לפני המפגש זלזלתי באלה שסיפרו עליו בלי סוף. מהפגישה יצאתי עם הרבה מחשבות על האיש וממה הוא עשוי".
פנאי: "אין לי כזה דבר. היום שלי מלא, ואנחנו לא יוצאים הרבה לבלות".
משאלה: "אני לא בעניין של משאלות אלא עושה דברים".
כשתהיה גדול: "אני כבר לא אהיה גדול. אני לא מרמה את עצמי, אני אפילו לא מפחד מהמוות. שנינו אנשים חולים. זוג אחר, במצב שלנו, אולי כבר לא היה עושה דברים, אבל אנחנו ממשיכים לפעול. אני בטוח שנספיק להקים את מרכז התיעוד, זה הפרויקט האחרון שלי ואני אסיים את זה. אני רוצה שהילדים יידעו למה אנחנו פה".
ofralax@gmail.com