ברשימת הדברים שאתם עדיין לא יודעים עליי, נמצאת העובדה שאי שם בעברי הקמתי תנועה. מה יש, רק לציפי לבני מותר?
זאת לא הייתה תנועה פוליטית אלא תנועת נוער. ומעשה שהיה כך היה: הייתי בת ארבע עשרה, מלאת אידיאולוגיה ולהט נעורים כרימון. במסגרת החזון חסר הפשרות שלי, החלטתי שתנועת נוער מעורבת זה שיקוץ נורא, וכך גם הסברתי לכל מי שרצה לשמוע וגם להרבה כאלה שלא. אגב, גם היום יש לי הסתייגויות, אבל כבר הבנתי שהחיים קצת יותר מורכבים. מכיוון שבני עקיבא הייתה התנועה הפעילה היחידה באזור, החלטתי שאין ברירה והקמתי תנועה מתחרה, 'יד לבת'.
ההתלהבות שלי הצליחה לסחוף אחריי בדיוק חמש בנות, רובן חברות חביבות שפשוט היו מנומסות מדי לסרב לשיגעונות שלי. אני לא יודעת אם הן עדיין זוכרות את הפעולה שערכנו, אבל אצלי היא צרובה עמוק בהארד-דיסק. באותה שבת הצעדתי את החבורה קילומטרים ארוכים לביתה של אחת הבנות, תוך כדי התברברות בדרכים ובריחה היסטרית מכלבים נובחים. משום מה, אף אחת מהחברות לא ביקשה שנמשיך את הפעילות, ובזאת תמה ההיסטוריה המפוארת של 'יד לבת'. נו, טוב, שלא כמו ציפי, לפחות לא הספקתי לעשות יותר מדי נזק.
יד אחים
לא עברו ימים רבים, וכדרכו של עולם מצאתי את עצמי מחפשת בנרות את חברת בני גילי. ההצטרפות לבני עקיבא נראתה לי פתאום אופציה לגמרי לא רעה. אבל איך יכולתי לחזור בי אחרי כל ההטפות? על האפשרות של לומר "טעיתי, סליחה" לא חשבתי בזמנו. במקום זה, בראש המתבגרת שלי נרקמה תוכנית מתוחכמת: אלבש חולצה לבנה וחצאית תכלת, אצא לטיול של שבת, וכשאגיע ''במקרה" לאזור הסניף אצעד בנונשלנטיות מחוץ לגדר. שם בוודאי תראה אותי חברה מהכיתה שתאמר: "אסתי, מה את עושה פה? אולי תצטרפי אלינו? תראי, את אפילו לובשת כמעט כחול לבן!".
ואכן, זה מה שעשיתי. אבל כשהגעתי לסניף, התברר שהשבט יצא לפעולה בגינה - מנהג קבוע בסניפים עם פיצוץ אוכלוסין. חיכיתי וחיכיתי (בנונשלנטיות, כמובן), אך החבר'ה בוששו לבוא. מאוכזבת עד עמקי נשמתי, יצאתי בדרכי הביתה.
והנה, באמצע הדרך, מי בא מולי? השבט במלוא תפארתו! אחת הבנות ראתה אותי (אני זוכרת עד היום מי זאת הייתה) ואמרה: "היי, אסתי! מה את עושה פה? אולי תבואי איתנו חזרה לסניף? הנה, תראי, את אפילו לובשת כחול לבן..."
זהו, השאר היסטוריה. מאותו רגע ועד סוף חבריא ב' הייתי חניכה שרופה.
עמיעד מלאבס, כבוד!
התמזל מזלי ונקלעתי לשבט מעולה. עולם המבוגרים אולי לא מתייחס לתנועות הנוער כאל יותר משירותי שמרטפות למתבגרים, אבל הרשו לי לחלוק על כך: חלק ניכר מהשקפת העולם שלי התגבשה בפעולות של המדריכים המסורים שלנו, ואני בטוחה שגם האישיות שלי הרוויחה הרבה דברים טובים. הקשרים החמים והתמימים שנרקמו תוך צביעת קירות בחודש ארגון והשתרכות בשבילי הארץ נכנסו לי עמוק ללב, ואפילו חוויה כמו וירוס הקאות המוני שחטפנו באחד המחנות מעלה חיוך נוסטלגי על השפתיים.
בלי טיפת ציניות, שנותיי בסניף היו מהשנים היפות של חיי.
פגישה באמצע החיים
מסתבר שלא רק אני מרגישה ככה. קבוצת ווטסאפ של השבט שהוקמה לפני שנתיים התגלתה כשוס אמיתי, ומכאן לשם התגבשה יוזמה לארגן מפגש. גם המארגנים המקסימים - ברכות יחולו על ראשם - הופתעו ממבול התגובות הנרגשות. מי מוכן להפסיד הזדמנות כזאת, לפגוש חברי נעורים יקרים אחרי שלושים שנה? בטח לא אני.
בלית ברירה זנחתי את התוכניות לעשות מתיחת פנים זריזה ודיאטת בזק, והלכתי כמות שאני.
לא ייאמן, אבל מתוך שבט של מאה ושלושים איש על הנייר (או על דף הקשר) הגיעו יותר משמונים, ביניהם כאלה שבאמת לא הייתי מאמינה שיבואו.
בכניסה לאולם צוידנו בתגי שמות, ופה ושם השתמשתי בהם כדי לזהות מול מי אני עומדת, אבל הרוב נשארו פלוס מינוס אותו דבר. קצת קרחות, קצת קמטים, כמה קילוגרמים עודפים, אבל בסך הכול המהות לא השתנתה. עברנו מאחד לשני, מברכים בהתרגשות לשלום, מחליפים חיבוקים עם החברות והתעדכנות זריזה מה ומי ואיפה את היום, ופשוט חוגגים.
על הקירות נתלו תמונות מוגדלות ששלחנו למארגנים, והותירו אותנו צוחקים למראה ההיא עם הצמות, או ההוא שתלוי הפוך בפוזה שהיום הוא יכול רק לחלום עליה. ונזכרים, כל הזמן נזכרים, בתמימות, בצחוק, בשירים, בחברות אמת נטולת אינטרסים. היה אפשר להרכיב שם פאזל שלם של זיכרונות, כשכל אחד שולף את החלקים שהוא נושא עמו במשך כל השנים.
קצת סטטיסטיקות: ברוך ה', כנראה שהחינוך שלנו היה סביר, כי רובנו הגדול המשכנו לצעוד באותה דרך. כמעט כולם בארץ, עובדים בשלל מקצועות: ממיילדות עד אדריכלות, מרבנות ועד פרופסורה. מגדלים משפחות. חלקנו כבר סבים וסבתות, חלקנו עדיין רודפים אחרי זאטוטים.
החיים לקחו אנשים לכל מיני כיוונים בלתי צפויים, או שאולי הם זכו לקחת את חייהם לשם. ואם הייתם שואלים אותי לפני שלושים שנה אם פלוני או אלמונית יהיו כמו שהם היום, לגבי חלקם לפחות הייתי מפספסת בגדול. אז הנה בכל זאת תובנה קטנה, למי שהחזיק מעמד עד כאן: בואו נכניס את החרדות החינוכיות שלנו לפרופורציות הנכונות.
ניפגש בעוד שלושים שנה ונדבר.
eramati@gmail.com