שנת תשמ"ח הייתה שנה שמחה לאלי אוחנה. הכדורגלן הצעיר שיחק אז במדי מכלן הבלגית, זכה עמה בגביע אירופה למחזיקות גביע ואף בישל את שער הניצחון במשחק הגמר.
ובזמן שהכוכב הירושלמי קצר סופרלטיבים ברחבי אירופה, במכבי תל אביב נעשה ניסיון להביא את אירופה לכאן. כדורגלני הקבוצה הולבשו וצולמו בחליפות ייצוג מהודרות כאילו היו כוכבי ריאל מדריד או מילאן לפחות. הדרך לאירופה, כך חשבו במועדון, עוברת דרך הקודים התרבותיים של יבשת זו. או לפחות כך היה בעידן הפרה-אסלאמי שלה.
ואז, בתוך תשעים דקות, הכול התפוצץ. בערב יום ירושלים תשמ"ח, שלושה ימים אחרי שאלי אוחנה פרפר שחקן הולנדי מסכן בדרך לגביע אירופי, עלתה מכבי תל אביב למשחק בקריית אליעזר וספגה שם את הגדולה במפלותיה – 10:0 מול מכבי חיפה. התבוסה הביאה לסיום דרכו של המאמן במועדון, ואילו חליפות הייצוג הוכנסו למקום העמוק ביותר בארון. בבת אחת התברר שהמלך הוא עירום, שכאן זה לא אירופה ואפילו לא ספרד, שהיינו ונותרנו שכונה.
בשבוע שעבר ניסה נפתלי בנט לעשות את הדבר ההפוך. בניגוד למכבי של האייטיז, בנט ביקש להוריד את החליפות ולהפוך את הקבוצה האירופית שלו לסניף של שוק מחנה יהודה. הניסיון לצרף את אלי אוחנה לבית היהודי נועד לשנות את אופייה של המפלגה באמצעות הופעה ייצוגית, רק שהפעם העממיות הישראלית הייתה היעד ולא נקודת המוצא. בסופו של דבר, הכישלון היה אותו כישלון: חוסר היכולת של בנט ואנשיו לראות את המציאות מסביבם, להבין שעם כל הכבוד לשינוי התדמית החיצוני – הקבוצה שלהם עדיין לא שם.
מצודת זאב היהודית
במהלך הקריירה הפוליטית הקצרצרה שלו הספיק אלי אוחנה להופיע בסרטון מטעם מפלגתו החדשה לשעבר. "היום אני חוזר לבית היהודי שלי", דקלם הליכודניק הנצחי את כתבי הפרסומאים של בנט, וקשה היה להתעלם מהצרימה במילה "חוזר". אבל את תשומת לבי משך יותר דווקא המשפט הבא: "אני בית יהודי של ארץ ישראל, של עם ישראל ושל תורת ישראל". מי שהקשיב היטב לאינטונציה, בוודאי הבחין בכך שאוחנה התכוון לסיים את המשפט ב"ארץ ישראל". רק לאחר שכבר שם נקודה, נזכר המאמן בעם ישראל ובתורת ישראל והוסיף אותם למשפט, אבל אז החוט המשולש כבר נותק. האירוע התחבירי הקטן והחביב הזה רק מסמל את היעדר הכימיה בין הדובר ובין הטקסט, ולא שהיינו זקוקים לו כדי לקלוט את הזיוף.
במהלך כל הקמפיין הנוכחי מתאמץ נפתלי בנט לבנות את הבית היהודי כמצודת זאב נוספת. אילו רק היה יכול, בוודאי היה זורק כמה דוסים מהרשימה ומוסיף במקומם חילונים ומסורתיים, עיתונאים וכוכבי מדיה, פועלי בניין ורקדני פלמנקו. מפלגת החלומות של היו"ר היא ליכוד ב'. ומה באשר לאידיאולוגיה של המפלגה, לגרעין הקשה של התומכים, לערכים שבשבילם אנחנו מטריחים את עצמנו אל הקלפי? ובכן, זאת לא בעיה: פשוט ניקח את כל המשוריינים החדשים וניתן להם לדקלם כמו תוכים את הטקסטים הישנים והאהובים על ארץ ישראל. וגם על עם ישראל ותורת ישראל.
השד המותנה
תהליך מעניין עבר פיד הפייסבוק שלי בפרשת אוחנה. בתחילה, משפורסמו הידיעות הראשונות על שריונו בבית היהודי, היה קונצנזוס מוול לוול שמדובר במתיחה גרועה. עשרות חבריי שהתבטאו בנושא – בלי הבדל דת, מין ומוצא עדתי – התקשו להסתיר את התדהמה והכעס נוכח מה שראו כביזיון וכיריקה בפרצוף מצד יו"ר מפלגת הבית שלהם. למחרת בבוקר, משהתברר שמאמן הכדורגל התפוטר מהמפלגה, החל טפטוף קל של סטטוסים ביקורתיים נגד האליטיזם של הציונות הדתית. לא חלפו אלא שעות אחדות, והשד העדתי יצא כולו מהבקבוק, הציב את שתי רגליו על הקרקע והחל לרקד אול אובר דה פייס. לא, אין לי מושג אם לשד יש רגליים, זאת מטאפורה למען השם!
פעם אחר פעם מתברר עד כמה עמוקה תודעת הקיפוח העדתי, עד כמה קלה אצבע הגזענות על ההדק. רבים בתוכנו, ולא רק בני עדות המזרח, מייחסים גזענות ואפליה עדתית כמעט לכל עניין שמתקרב לקונפליקט. מדובר באחת התגובות המותנות הקשות ביותר למחיקה, מכיוון שהיא מבוססת על תופעה אמיתית. למרבה הצער, הגזענות עדיין קיימת בחלקים של החברה הישראלית, וגם האליטיזם הציוני-דתי לא בדיוק מצוץ מן האצבע. ועדיין, אלי אוחנה הוא הוכחה ממש גרועה לתופעות האלה.
מי שהתניית הגזענות עדיין לא הוחדרה בו מבין שמוצאו של אוחנה אינו הבעיה. הוא מבין שישנם אישים אחרים, מזרחיים ועממיים לא פחות מאוחנה, ששריונם היה מתקבל במפלגה בשמחה ובטבעיות. הוא מבין שאין היגיון בהשוואה בין אוחנה לינון מגל, עיתונאי שכל חייו המקצועיים עסק בפוליטיקה ובאקטואליה. הוא מבין שאם במקום מגל היו משריינים עיתונאי מזרחי מסוגו, נגיד צביקה יחזקאלי, התגובות בבית היהודי היו אוהדות לא פחות. נדמה לי שרבנים במפלגה אף היו מעדיפים את יחזקאלי על פני מגל. ומנגד, אם חבריו האשכנזים של אוחנה ביציע העיתונות – קופמן, שרף, גינצבורג, שלא לדבר על הקולגה לשעבר אייל ברקוביץ' – היו משוריינים בבית היהודי, סביבתו של נפתלי בנט הייתה סוערת ורותחת בדיוק באותה מידה.
אבל כאשר קריאות הגזענות בוקעות כרפלקס מותנה, גם עובדות או טיעונים לוגיים לא יעזרו כאן. והגרוע מכול: אותה התניה מונעת מבעליה לראות עד כמה גזענית הטענה שלהם עצמם. כי בעיניהם, מזרחיות אמיתית מזוהה עם מדמנת הכדורגל מרובת הקללות, האלימות, הבערות, חיסולי החשבונות וההסתופפות לצד ראשי משפחות פשע. אם במקרה זכית בהשכלה, עסקת במקצוע בורגני, פעלת למען עם ישראל והגעת לצמרת הבית היהודי בכוחות עצמך – אתה לא מזרחי אותנטי אלא סתם משוכנז. מול תפיסה כזאת, אם היו לי מעט יותר פיגמנטים, הייתי נעלב.