האוכל, כידוע, הוא מרכיב לא מבוטל בכל אירוע יהודי. בכל שבת, חג, בר מצווה או חתונה אנחנו "פותחים שולחן". המושג סעודת מצווה הוא סטארט-אפ יהודי שתפס חזק, אף שבמבט ראשון נדמה שהאכילה, על החומרנות המתלווה אליה, מנוגדת לכל הקדושה שאותם אירועים אמורים לבטא.
אחד מהאירועים הסובבים סביב האוכל הוא ט"ו בשבט שציינו השבוע. על אף שעיקר משמעות תיארוכו של חמישה עשר בשבט כראש השנה לאילנות הוא הלכתי (משנה ראש השנה א, א), סביב ט"ו בשבט התגבש במהלך הדורות צביון חגיגי: אין אומרים בו תחנון (או"ח קלא, ו), לובשים בגדי חג (ליקוטי מהרי"ח ג, קטו ב) ונוהגים בו מנהגים שונים אשר המרכזי בהם הוא אכילת פירות אילן (מג"א קלא, ס"ק טז).
המפגש הראשוני שלנו בתורה עם אכילה בכלל ועם אכילה פירות (ששימשו בעולם העתיק כממתק האולטימטיבי) בפרט – אינו חיובי. חטא אדם הראשון, שורש החטאים כולם, היה מלווה באכילת פרי: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים... ותיקח מפריו ותאכל" (בראשית ג, ו). מהו, אם כן, מקומה של אכילה בכלל, ומנהג אכילת פירות בט"ו בשבט בפרט?
על מנת לרדת לעומקם של הדברים יש להתבונן במושג אכילה. בניגוד לצרכים אחרים, אשר האדם לעתים נזקק להם אך אינו מתאווה להם, כדוגמת הגנה מקור או הצורך בהתניידות, מתייחדת האכילה בכך שמתלווה אליה תחושת תאווה. כלומר, האדם מקבל סיפוק נפשי תוך כדי אכילה, דבר המלמדנו כי שורש תאוות האכילה הוא במישור הרוחני.
הגמרא בברכות (י, א וראה עין איה שם), כדוגמה, מאירה את עינינו בעובדה שבניגוד ליונקים בעולם החי המקבלים את מזונם מאיברים תחתוניים, בלי מפגש אינטימי עם מיניקתם, סיבבה ההשגחה האלוהית שהמפגש הראשוני של התינוק האנושי עם האכילה יהיה בליווי מובנה של חום ואהבה פנים אל פנים עם אמו - עדות לממד הפנימי העומד ביסוד התהליך. האכילה אינה רק צורך גופני-טכני. יש בה גם מרכיב שנותן לנו רגיעה נפשית, נוחם ותחושה ביתית.
כאשר מנתקים את תאוות האכילה משורשה ומותירים אותה לצד הגופני לבדו, מופיע החיסרון - "בטן רשעים תחסר" (משלי יג, כה). אולם כאשר נעשית האכילה בברכה ובכוונה הראויה, הרי "צדיק אוכל לשובע נפשו" (שם), ו"יוסיף קרבה אל האלוה", כדברי רבי יהודה הלוי (כוזרי ג, יא).
לזיקה שבין מעשה האכילה למישור הנפשי שבה ישנם ביטויים נוספים. ביום השבת, אשר בו - דווקא עקב התגדלות הצדדים הנשמתיים גדלים אף הצרכים הגופניים - אנו מצווים להרבות בבשר ודגים (שבת קיח, ב); בדימויים הנבואיים הרבים מעולם האכילה להמשׂגת עונג רוחני, כדוגמת "ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהילים יט, יא); ואף בהבנה הפסיכולוגית כיום, המבחינה בקשר הקיים בין סוגי מאכלים שונים למצבים נפשיים.
כל זאת מביא אותנו למנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט: ביום זה מתנוצצת הקדושה שבאכילה, טעם אכילת פרותיה של ארץ ישראל, "טעמו וראו כי טוב ד'" (תהילים לד, ט). בייחוד בפירות, שהם תוצר תהליך היניקה מלשדו הפנימי של העץ, מופיעים ביתר שאת מזונותיה הנפשיים של ארץ ישראל. כדבריו היסודיים של הב"ח (טור או"ח רח, ח): "קדושת הארץ הנשפעת בה - מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפרותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פרותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה".
אם מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט היה תקף בכל דור, הרי בדורנו, דור התחייה, על אחת כמה וכמה. כך כותב הרב קוק בפסקה האחרונה בספר אורות: "מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה, על כל פשעים היא מכסה באהבתה, שובו שובו, בנים גולים, בנים נדחים, לחיק אמכם, שובו וזכרו אל חיים מחוללכם, זכרו נעימות מתיקות עז אהבתו, אשר בבית אמנו וחדר הורתנו, הנה הוא מיחל לגלותה לנו. ואם ראשית הגילוי רק קוי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרץ האורה, מלא רוחב ארצנו עמנו אל" (אורות ישראל ט, ט).
במהרה בימינו. אמן.