למד את הלקח מפרשת העמותות של ברק. יצחק הרצוג
למד את הלקח מפרשת העמותות של ברק. יצחק הרצוגפלאש 90

נתחיל מהסוף. פרשת העמותות החדשה של בוז'י הרצוג היא חמורה, חצופה ומשחיתה, אך לא פלילית. עורך הדין המוכשר שנחלץ בעור שיניו (וברוחב לבו של היועץ המשפטי לממשלה) מאישום פלילי לפני חמש עשרה שנים, לא היה נופל פעמיים לאותו בור.

הסיטואציה הנוכחית אכן דומה לזו של בחירות 1999: נתניהו חלש פוליטית ומסובך במיני-פרשות שרה – אז פרשת עמדי והובלת דירה על חשבון המדינה, והיום פרשת הבקבוקים ואולי גם רהיטי הגן. כמו אז, גם היום, התקשורת מגויסת כולה לחבוט בנתניהו בכל כוחה והסקרים נותנים סיכוי לממשלת שמאל. כל מה שנותר הוא להכריע את הכף בקמפיין כאילו עממי. כסף לקמפיין מצוי בשפע בכיסיהם של גורמי שמאל מארצות הברית, ונדמה כי רק חוק מימון מפלגות מפריד בין הרצוג ובין הממשלה (אז כמזכיר, והיום כראש). הפיתוי הוא אותו פיתוי. וכמו עורך דין מוכשר, הרצוג לא הכריע מוסרית אלא מצא פתרון משפטי לדילמה.

שלוש טענות עמדו אז לאנשיו של אהוד ברק ובהם הרצוג. האחת, הפרוצדורלית שנדחתה על הסף, היא כי חוק מימון מפלגות לא חל על בחירה ישירה לראשות הממשלה. השנייה הייתה שקמפיין עמותות ברק תחת הכותרת "רק לא ביבי" אינו תעמולה בעד המועמד אלא נגד יריבו. העניין אמנם לא הוכרע משפטית, אבל ממדיניות היועץ המשפטי לממשלה אז ומדו"ח מבקר המדינה שפורסם עלה כי טענה כזו לא תוכל לשמש הגנה. לכן ברור כי הקריאה להחליף את השלטון שמשרתת פוליטית את הרצוג נחשבת לחלק מהקמפיין. הטענה השלישית של ברק ואנשיו הייתה שאין להם קשר לקמפיין. לפני חמש עשרה שנים, כמו גם היום, האפשרות להפליל את אנשי מפלגת העבודה בעבירה על חוק המימון עומדת על נכונות הטענה האחרונה: הקשר בינם ובין העמותות המממנות את הקמפיין. אז קבע היועץ המשפטי לממשלה כי אין די ראיות, בין השאר בגלל שתיקתו של הרצוג בחקירה. הפעם הרצוג לא יצטרך לשתוק, שכן מבנה היחסים בין אנשי מפלגת העבודה ובין העמותות נרקם באופן מתוחכם ועקיף יותר. הוא כנראה לא יהיה פלילי, גם אם יתגלה במלואו.

הקמפיין עתיר המזומנים של 15V למען הרשימה של לבני והרצוג אינו מנוהל בידי עמותות שקשורות ישירות לאנשיהם, אלא בידי עמותות שקשורות לעמותות שקשורות לאנשי מפלגת העבודה. צעד קטן לעורך הדין, אך גדול דיו מכדי שבמשרד המשפטים יוכלו לאכוף את חוק מימון המפלגות. ב‑1999 היה נראה שאנשי מפלגת העבודה עברו על חוק מימון מפלגות. ב‑2015 אנשי מפלגת העבודה הדגימו איך אפשר לעקוף אותו בקלות, ולמעשה קברו אותו.

היועץ והבקבוק

אבל מה לכם לעסוק בחוקים משמימים, בדקויות משפטיות ובתרשימי זרימה מסובכים של קשרי הון-שלטון. התקשורת קוראת לכם לעזוב את עשרות המיליונים של הרצוג ולהתרכז במובן, בפשוט ובצבעוני: בבקבוקים של שרה נתניהו. בלחץ הכותרות כינס השבוע היועץ המשפטי לממשלה דיון דחוף בעניין, ובסיומו הודיע ש"מסתמן כי קיימת תשתית מספיקה לבדיקה פלילית". זו כותרת מצוינת בעיתון, אבל משפט כמעט חסר משמעות מבחינה משפטית. אם ללמוד מהעבר, משפחת נתניהו בחסות התקשות ייצרה לא מעט פרשיות מביכות כאלה, שהסתיימו בלי שהוגש כתב אישום. אבל גם אם העניין יגיע לבית המשפט, על ספסל הנאשמים תשב הגברת נתניהו לבדה. היועץ המשפטי לממשלה, בוודאי זה הנוכחי, לא יוכל לקבוע כי נתניהו היה צריך לדעת מה רעייתו עשתה עם הבקבוקים הריקים, אחרי שהוא עצמו נחלץ מהעמדה לדין בטענה שלא ידע שאשתו העסיקה בביתם עובדת בלתי חוקית.

בדרך לירושלים

כבר לפני שמונה שנים החליטה ממשלת ישראל לפעול להעברת כל משרדי הממשלה לירושלים בתוך שמונה שנים. כלומר, עד לשנה הזאת היו אמורים כל משרדי הממשלה לעבור לירושלים. זה כמובן לא קורה. החלטות ממשלה אינן חוק, ומדיניות ממשלה היא לא תמיד לרוח פקידיה, שרבים מהם מעדיפים את תל אביב ובנותיה. כך למשל, חלק מהיחידות הארציות החדשות שנפתחו במשרד המשפטים בשנים שמאז ההחלטה, לא שוכּנו בירושלים. היחידה להסכמים בינלאומיים ותביעות בינלאומיות, לדוגמה, יושבת ברחוב השלושה בתל אביב. הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע (רמו"ט) בדרך מנחם בגין, גם בתל אביב.

מהדו"ח הראשון של הנציבות לביקורת על מערך התביעה שהתפרסם בראשית השבוע התברר כי עם כל הכבוד למדיניות ממשלת ישראל, לנציבה, השופטת בדימוס הילה גרסטל, יש מדיניות משלה. "כוונת הנציבה ורצונה היו להקים את הנציבות בעיר לוד, מתוך רצון לתרום לעיר מורכבת זו, הזקוקה לחיזוק בהיבטים שונים", נכתב שם. "בשל קשיים שאינם תלויים בנציבות, לא ניתן היה בשלב זה להגשים רצון זה". אשר על כן, הנציבות הוקמה בסופו של דבר במגדל שלום. בתל אביב כמובן.

מדללים את הביקורת

נתוני הדו"ח מחדדים גם את אחד התרגילים המתוחכמים שעשו הפרקליטות ומשרד היועץ המשפטי לממשלה כדי לעקר את הנציבות עוד בטרם הקמתה. היה זה בראשית הקדנציה של הכנסת הזאת, כאשר במשרד המשפטים הבינו כי כלתה עליהם הרעה, והשרה החדשה אינה מתכוונת לסייע למשרד למסמס את הסיכומים שהושגו בינו ובין חברי הוועדה לביקורת המדינה. בתמורה לאי-עיגונה של הנציבות בחוק, הגיש המשרד לוח זמנים להקמה וולונטרית שלה כיחידה במשרד המשפטים. השרה לבני והיועמ"ש וינשטיין הגיעו לוועדה והציגו מתווה שהוציא את משרד היועץ המשפטי לממשלה עצמו מפיקוחה של הנציבות, אך הציע בנדיבות להכניס לפיקוחה את כל מוסדות התביעה האחרים במדינת ישראל.

כך למשל מצאו את עצמם 370 עורכי הדין של חטיבת התביעות הפליליות של משטרת ישראל תחת פיקוח הנציבות, ואיתם עוד כ‑125 תובעים של מערך התעבורה. אליהם נוספו 315 תובעים הפועלים בהסמכת היועמ"ש מטעם רשויות שונות, מהרבנות הראשית, דרך הקרן הקיימת לישראל ועד רשות ניקוז הכנרת. גם 663 עורכי הדין שמנהלים מטעם המדינה הליכים אזרחיים במשרדי הממשלה השונים הוכפפו לנציבות החדשה, ויחד איתם 249 תובעים של חוקי התכנון והבנייה מטעם הוועדות המקומיות ו‑308 תובעים עירוניים של הרשויות המקומיות. בסך הכול הצליחה הפרקליטות להוסיף לגוף שהיה אמור לבקר את 1,330 פרקליטיה עוד 2,090 מבוקרים נוספים, ולדלל אותם למיעוט של פחות מ‑40 אחוזים מקהל היעד של הגוף המבוקר. לפחות בדו"ח הראשון, זה לא ממש עזר. מתוך 154 תלונות שהתקבלו על תובעים שבאחריות הנציבות, 137 היו על תובעים מהפרקליטות, כמעט 90 אחוזים.

אבל התרגיל האמיתי של הפרקליטות היה כמובן ההצלחה לשכנע את חברי הכנסת שלא להקים את הנציבות על פי חוק. הקמת הנציבות על ידי החלטת ממשלה, המעסיק הפורמלי של פרקליטיה, היא שמאפשרת היום לפרקליטות לנסות ולסרס את הנציבות על ידי ארגון העובדים שלה, הזרוע הבלתי רשמית של הפרקליטות - ארגון פרקליטי המדינה. הארגון, שבניגוד למשתמע משמו מייצג רק את הפרקליטים עצמם, היה מתקשה לפעול נגד נציבות שהוקמה בחקיקה ראשית של הכנסת. אך חצי שנה בטרם קמה הנציבות על פי החלטת הממשלה, כבר הודיע הארגון שלא ישתף פעולה עם הנציבות אם לא ימולאו דרישות שונות. חלק מהדרישות לגיטימיות (פרסום נוהלי עבודה מסודרים בפרקליטות כדי לאפשר בהירות), אחרות מבקשות לפרקליטים הטבות שלא נודעו בשירות הציבורי (מימון מלא ואוטומטי של ייצוג משפטי לפרקליט שמוגשת עליו תלונה). אך עיקר הדרישות היו כאלה שדובריה הרשמיים של הפרקליטות ניסו להתעקש עליהן במשא ומתן מול חברי הכנסת, בלא הצלחה. מדובר בשתי דרישות מרכזיות. הראשונה: שלא לבדוק תלונות אישיות נגד פרקליטים, אלא להסתפק בביקורת מערכתית על עבודת הפרקליטות. השנייה: שממצאי הביקורת של הנציבות יישארו חסויים, הרחק מעיניו של הציבור.

מדו"ח הנציבה עולה כי פרקליטות המדינה כבר החלה במשא ומתן עם ארגון הפרקליטים שלה בנוגע לגורלה של הנציבות, והצדדים כבר הגיעו לכמה הסכמות עלומות שהתקבלו גם על דעת הנציבה. כל זה כאמור עוד לפני הכרזת השביתה השבוע. הנציבה גרסטל הכריזה אמנם בדו"ח כי אינה רואה את עצמה מחויבת למשא ומתן שבין הפרקליטות לארגון הפרקליטים, וסביר להניח כי אישה כמוה לא תסכים לעמוד בראש הנציבות אפילו לשעה אחת, אם שני הארגונים הזהים מבחינת האנשים החברים בהם ומבחינת האינטרסים יצליחו בסופו של דבר לסרס את הנציבות. אבל לשר המשפטים הבא, יהיה מי שיהיה, עדיף פשוט לעגן את הנציבות וסמכויותיה בחוק מפורש.