כפי שכבר העיר עמיתנו שלמה פיוטרקובסקי באתר ערוץ 7, צירופו של בני בגין לרשימת הליכוד לא מבשר טובות למי שרואה ברפורמה ברשות השופטת את אחד היעדים החשובים של הממשלה הבאה.
בני בגין עדיין זוכר לטובה את בג"ץ כמחסום הכמעט יחיד מול הדורסנות של מפא"י בימי דוד בן גוריון. הוא מתקשה להבין שבג"ץ השתנה עם המהפכה השיפוטית של אהרון ברק. אבל אי אפשר לבוא בטענות אל בגין, כאשר מי שבלם חקיקה מתקנת בנושא וגם שריין את בגין ברשימת הליכוד הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה.
אפשר לומר שצירופו של בגין נועד לאותת לאנשי ליכוד מהססים לחזור הביתה. הוא גם יביך את התקשורת, שהתרפקה בנוסטלגיה מזויפת על מורשת בגין לאחר שהוא לא נבחר לרשימה בפעם הקודמת, ושכחה את קיתונות הביקורת ששפכה על הבגיניזם של האב מנחם בגין ועל מוזרותו של בגין הבן.
בטקס חילופי נשיאי בית המשפט העליון בכ"ד בטבת אמר נתניהו: "עלינו לבצר בהתמדה את כוחן של הרשויות הדמוקרטיות במדינה, ובראשן מערכת המשפט, שחייבת להיות חזקה ועצמאית. בית המשפט העליון הוא עמוד התווך של הדמוקרטיה הישראלית... הוא שוזר את העקרונות היהודיים והדמוקרטיים אלו באלו, מתוך ראייה מאוזנת של צרכינו הריבוניים". קשה לדמיין אפילו את דן מרידור מתעלה על מחמאה כזאת. מעניין להשוות את דברי נתניהו עם הדברים הנוקבים שהשמיע באותו מעמד הנשיא ריבלין, שהזהיר מפני מסלול התנגשות בין הכנסת לבית המשפט העליון אם לא ימוסדו היחסים ביניהם - לדוגמה בנושא של פסילת חוקי הכנסת על ידי בג"ץ.
ייתכן שנתניהו מאמין באמת ובתמים בדברי הקילוסין שהרעיף על בית המשפט העליון. אבל מתגנב גם החשש שנוכח הניסיונות להדביק לו ולרעייתו אשמת שחיתות, ראש הממשלה גם נוקט אמצעי זהירות למקרה שבו גורלו יהיה נתון בידי המערכת המשפטית. גם צירופו של בגין, אשר ידוע בניקיון כפיו, עשוי לשמש תעודת כשרות לליכוד במערכת בחירות שבה טוהר המידות מככב בינתיים כנושא מרכזי.
עמדתו של בגין והרינונים סביב משפחת נתניהו יורידו את נושא ההתנגדות למשפטיזציה המתפשטת מתעמולת הבחירות של הליכוד, מה שיאפשר למפלגות אחרות ליהנות מן ההפקר.
התבהרות חלקית
בטור שפרסם ב'טיימס אוף איזראל', קבע ח"כ חיליק בר מהעבודה שלבוחרים שנקעה נפשם מנתניהו עומדות שתי אופציות בלבד: או להצביע להרצוג-לבני או להצביע ללפיד. בכך סימן ח"כ בר את יש עתיד כחלק מגוש השמאל.
המושג "מפלגת מרכז" הוא פיקציה כפי שקבע מוריס דוברז'ה, מחלוצי חקר המפלגות הפוליטיות, שנפטר לפני חודש וחצי בגיל 97. לפי דוברז'ה, מה שמכונה מרכז הוא לאמיתו של דבר אנשי שמאל רך וימין רך, שיכולים באופן זמני לדור בצוותא במרכז עד שפורץ משבר וכל אחד שב לביתו הטבעי.
חיליק בר הוציא מסל האופציות להצבעה את משה כחלון, אותו כינה שותפו לשעבר של בנימין נתניהו. עצם קיום השיחות בין הליכוד לכחלון על איחוד הרשימות מפזר קצת את הערפל: כחלון נשאר בימין, ובמקרה הגרוע מהווה גרסה משודרגת של מפלגת הדרך השלישית עליה השלום. גם אביגדור ליברמן הבין באיחור שערפול הכוונות שלו רק מבריח ממנו קולות, ומיהר להצהיר שלא ישב בממשלת שמאל. מכל מפלגות הפסבדו-מרכז, רק יש עתיד מסוגלת להשמיע וריאציות לסיסמה השקרית "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", מסר שאליו הצטרף גם שחקן הרכש החדש שלה - ח"כ אלעזר שטרן.
העובדה הזאת ממחישה את הבעיה הקואליציונית של הרצוג בשלב הנוכחי של המרוץ: השותפה הטבעית היחידה שלו היא מפלגת יש עתיד. מרצ תשמח להמריץ את הרצוג, אבל היא סדין אדום לשותפות האחרות. אפשר להגיד שגם ש"ס נמצאת בתמונה, לאחר שהאגף הניצי בתוכה נחלש עם פרישתו של אלי ישי והדחתו של נסים זאב. אבל כבר לא מדובר בש"ס של 11 מנדטים, והשפעה בולטת מדי לש"ס בממשלת הרצוג-לבני תיצור בעיה ללפיד ולאגף הדתי במפלגתו.
אלי ישי מציב איום על ש"ס בבחירות, וביתר שאת אם תקום שוב ממשלה בראשות נתניהו. תארו לעצמכם מצב שבו אלי ישי, אותו מעריכים בליכוד, יושב בממשלה, ודרעי נשאר בחוץ. במצב כזה ישי יהפוך כתובת לאנשי ש"ס. זו הסיבה לכך שש"ס, באמצעות ח"כ יעקב מרגי, כבר מאותתת ימינה.
נוכח ההתבהרות החלקית במצב המרוץ, גם פרשנים כמו חנן קריסטל ואמנון אברמוביץ', שאינם חשודים בחיבת יתר לימין, מוכנים לחתום על ממשלת אחדות עם רוטציה. אך מערכת בחירות שגדושה בינתיים בהשמצות אישיות אינה יוצרת אווירה נוחה לממשלה כזאת.
ממשלת אחדות קמה בעבר בשעת משבר לאומי חריף – ערב מלחמת ששת הימים, במצב של 400 אחוזי אינפלציה דוהרת לשנה ב‑1984, ובימי האינתיפאדה השנייה. ישראל עומדת בפני איומים רציניים ויעידו האירועים בצפון, אבל אנחנו לא במלחמה של ממש.
חרף המערכה המכוערת, לאחר הבחירות גם מי שהכריז שאין בכוונתו ללכת לממשלה עם בוז'י או עם ביבי יפזם זמירות אחרות, נוסח "אנחנו מקבלים את דין הבוחר" שכביכול הכתיב ממשלת אחדות. אבל נכון לעכשיו גם ממשלת האחדות, הנחמה פורתא של השמאל, מתרחקת.
אפשר לתקן
בדיחה מחתרתית בברית המועצות הגדירה את הקומוניזם כדרך הארוכה להגיע לקפיטליזם. על תקן זה, מסבירן יצירתי מסוגל לטעון ששיבוצו הזמני של אלי אוחנה ברשימת הבית היהודי היה תרגיל גאוני שנועד להרים את מפלגתו של אלי ישי מעל לאחוז החסימה. אבל התוצאה נטו הייתה פגיעה בבית היהודי, שהמהלך הזה הרחיק ממנו גם חוגים שהתנגדו לשריון אוחנה וגם את אלה שהתנגדו לנסיגה ממנו.
הפגיעה הייתה כואבת גם משום שהיא סדקה את ההילה סביב נפתלי בנט, שעד כה ידע רק הצלחות. אבל זו גם הנחמה, היות שהגישה הקודמת הייתה מסוכנת ובלתי מציאותית גם מבחינתו של בנט וגם מבחינת הבית היהודי. מנהיגים פוליטיים, גם גדולים כמו פרנקלין רוזבלט ווינסטון צ'רצ'יל, ביצעו שגיאות פוליטיות, אולם הם מיהרו לשים את הסיפור מאחור ולחזור להסתער. מערכת בחירות מטבעה רצופה בעליות וירידות, ועם הסברה ועבודת שטח נכונה - הנזק ניתן לתיקון.