"המורה, כמה שיעורי בית אנחנו מקבלים! אין לנו זמן בכלל להכין אותם!"
"המורה, המבחנים באנגלית ממש קשים בזמן האחרון!"
"המורה, ההפסקות מאוד קצרות, ובקושי יש לנו זמן לאכול!"
כיתה ו'2 געשה, אבל ביום ראשון בשעה 12:00 זה לא היה חריג. זו הייתה שעת המחנך, והמורה קובי היה מוכן לשמוע את הבעיות שלנו. אנחנו כמובן ניצלנו את הזמן הזה היטב, ובכל שבוע מחדש הקפדנו למלא את 45 הדקות של השיעור בשלל תלונות על המצב בכיתה, בבית הספר ובכלל.
המורה קובי היה שומע את התלונות, רושם אותן ומנסה לעזור במשך השבוע. אבל לא תמיד הוא הצליח. "מצטער, לא הכול באחריותי", היה מסביר לנו.
גם היום התלונות הקולניות שלנו נשמעו דרך החלונות בחצר בית הספר. המורה קובי הקשיב, אבל נראה היה שהוא כבר קצת משתעמם. באמת, התלונות די חזרו על עצמן מדי שבוע. "יודעים מה?", אמר לנו בקול מסתורי כשהצעקות נרגעו, "יש לי פתרון שאולי יעזור לכל הבעיות שלכם בבת אחת".
הוא שם פתק עם שם וכתובת בידו של איציק, ראש ועד הכיתה, והורה לו להוביל אותנו למקום למחרת אחר הצהריים. המורה קובי לא הסכים לגלות במה מדובר, וביקש שנחזור אליו אחרי הביקור ונספר לו מה למדנו.
למחרת עלינו עם איציק על קו אוטובוס שהוביל לשכונה מרוחקת של העיר, כזו שרובנו לא ביקרנו בה. זו הייתה שכונה של בתים ישנים ומטים לנפול, החצרות היו מוזנחות ומלוכלכות, ועל הספסל בגינה אפשר היה לראות חסר בית שהתארגן שם לשינה.
"סליחה", פנה איציק למחוסר הבית, "איפה אני מוצא את מר שאול יצחקי?".
האיש הביט בו במבט תמה: "זה אני, מה אתה צריך ממני?".
איציק מצמץ בתימהון. "המורה שלנו שלח אותנו אליך כדי ללמוד ממך משהו".
האיש פרץ בצחוק: "ממני? מה אפשר ללמוד? זו בטח טעות. אבל אם אתם רוצים, יש פה דשא רחב ידיים, אתם מוזמנים לבלות איתי את הערב".
בלית ברירה, ובסקרנות גוברת והולכת ממשימתו של המורה קובי, התיישבנו על הדשא. מר יצחקי התחיל לסדר את השמיכות על הספסל.
"לא אכפת לך שאין לך בית לגור בו?" שאל איציק.
"מה רע לי?", השיב האיש. "השמש מעירה אותי בבוקר, בלילה אני מביט הישר אל הכוכבים. ואני אפילו לא צריך לסדר ולנקות שום דבר...". לפתע פרץ האיש בשיעול קולני, ונראה היה שהוא כמעט נחנק. ניסינו לעזור לו, אבל הוא אותת שהוא מסתדר לבד.
"תודה, ילדים", אמר כשהשיעול נרגע, "אני פשוט חולה כבר כמה חודשים, והשיעול הזה לא מרפה".
הפעם גילי שאל: "ולא אכפת לך שאתה חולה?". האיש הביט בו בשלווה: "יש אנשים שסובלים ממחלות יותר קשות. שיעול מדי פעם עוד לא הרג אף אחד".
הבטנו תמהים בשלוותו של מר יצחקי, על אף חייו הלא קלים. כשערך את הספסל לארוחת ערב, ראינו אותו מוציא כמה פרוסות לחם ישן מתוך תיק, מלפפון קמוט ובקבוק מים.
"וזה כל מה שאתה אוכל?" לא יכולתי להתאפק.
"מה רע?" הוא חייך, "הלחם טעים מאוד, מים זה בריא, ומלפפון נותן המון".
למחרת חזרנו לכיתה. המורה קובי הביט בנו ושאל בחיוך: "אז מה, חבר'ה, יש עוד דברים שאתם רוצים להתלונן עליהם, או שהמצב לא כל כך נורא?"