התחלה: לפני ארבעים שנה באתיופיה, בעיירה שירה שבחבל טיגראי. בן שמיני למשפחה של תריסר אחים. בגיל שש יצא לרעות צאן לבדו. "זה היה הג'וב שלי עד שעליתי לישראל".
משה סלומון: נתקל לא פעם בהרמת גבה על השם הלא אופייני. "זה לא עיברות, זה השם שלנו, שלמה". ולא, אין קשר משפחתי למייסד העיר פתח תקווה, יואל משה סלומון.
אבא: שמעון זללאו ז"ל. באתיופיה עסק בחקלאות ובמסחר. "אבא גידל שומשום וסחר בזה, וגם עבד במפעל של המדינה לייצור נשק. אבא היה איש חכם ומרשים". נפטר לפני שנה.
אמא: אסגדצ'-אסנת. כל חייה הייתה עקרת בית. כיום תושבת אשקלון בשנות ה‑70 לחייה. באתיופיה הייתה עמלה מדי בוקר על הכנת לחם מסורתי חם וטרי מעשה ידיה. "כולנו קמנו מהר, כי מי שקם מאוחר לא נשאר לו".
עולים לירושלים: מינקות דיברו בבית על "ירושלים של זהב", מקום שאליו היהודים שואפים להגיע. ערב אחד הודיע האב בדרמטיות: "ילדים, בעוד שבוע יוצאים לדרך". "היינו מאוד נרגשים. אסור היה בשום אופן לגלות לאף אחד. בלילה בחושך יצאנו, סבתא בת 80, אבא, אמא והילדים".
צועדים ברגל: בחשיכה צעדו לכפר ששוכן בגבול עם סודן. שם הצטרפו לקבוצה של כמאה איש. "כל המסע לווה בתחושה של פחד ואי ודאות. הולכים קילומטרים ברגל, בחום כבד, שודדים תקפו אותנו כמה פעמים באיומי אקדח. כילד אתה חושב לעצמך 'לאן הולכים? איך הולכים?'. מצד שני, ההתרגשות מאוד גדולה".
צמאים למים: במהלך המסע נותרו במשך כמה ימים בלי מים לשתייה. "אנשים היו מיובשים ומותשים". לפתע, הסוס החל לדהור במהירות כשהסבתא עליו. "זה היה רגע עוצר נשימה. סבתא עפה מהסוס והוא המשיך בדהירה מטורפת. בלי כוחות דהרנו אחריו כדי לתפוס אותו, והנס היה שהגענו לנהר זורם".
חגוס החמור: בילדותו טיפל ודאג לחמור המשפחתי. "חגוס היה חבר שלי. קראנו לו חגוס שמשמעותו שמח. הוא היה כלי הרכב העיקרי שלנו והיה עם הרבה אנרגיות. חגוס ברח המון. אני הייתי אחראי לשמור עליו".
נפרד מהחמור: חגוס החמור יצא יחד עם המשפחה למסע. בדרך חלה והפך בלתי יעיל. "אבא החליט בלית ברירה להשאיר אותו מאחור. אני לא הסכמתי, ברחתי מהחבורה ונצמדתי אליו. הם חזרו לחפש אותי ונאלצתי בבכי גדול להיפרד מחגוס לעולם".
סודן: "שם איבדתי את ילדותי". ארץ קשה ועוינת. "נתקענו שם שלוש שנים ארוכות". כילד בן שבע כבר יצא לסייע לפרנסת המשפחה. "ידעתי שאנחנו חייבים לשרוד. לבשתי גלביה והסתובבתי לחפש עבודה. התחלתי לנקות נעליים, למכור שקיות. ככה הבאתי מעט כסף הביתה". הוא אפילו ניהל בשוק דוכן של פירות הדר.
במטוס לירושלים: בשלב מסוים נוצר הקשר עם שליחי המוסד והמשפחה הגיעה לחרטום, בירתה של סודן. משם טסו לצרפת, "ואחרי יותר משלוש שנים של תלאות וטראומות זה נגמר בטיסה לארץ הקודש. אי אפשר לתאר את ההתרגשות שאחזה בכולם ברגע הזה".
אתר קראוונים: בגיל תשע הגיע עם משפחתו לאתר הקראוונים באור עקיבא. לאחר שלושה חודשים עברו לאתר הקליטה באשקלון. "בארץ גילינו עולם חדש לגמרי".
ארץ חדשה: "הייתי קורא לזה החלום ושברו. מהמחשבה שהגענו למקום הקדוש בעולם אני מגלה שיש יהודים שנוסעים בשבת, אוכלים לא כשר, לא מקיימים מצוות, מתחצפים. זה היה שוק".
הלם תרבות: כעולה חדש התמודד עם שפה חדשה, טכנולוגיה ומודרנה לא מוכרות ותרבות זרה. "הכול היה כל כך שונה, אבל הכי קשה בעיניי היה לעכל את ניפוץ החלום על 'ירושלים של זהב'".
ישראלי בדם: למרות הקושי העצום, מציין כי עם ההגעה ארצה הרגיש מיד שהוא חלק ממנה. "אולי זה בעקבות החינוך הגאה של אבא שלי, שהדגיש לנו שאנחנו כאן בזכות ולא בחסד".
ישיבה תיכונית: התחנך במוסדות הציונות הדתית. בוגר הישיבה התיכונית נוה הרצוג שבניר גלים. השתלב בכיתה ישראלית והצליח להתגבר על פער נרחב בחומר הלימודי והתרבותי.
הר עציון: בוגר ישיבת הר עציון. "מקום שנתן לי עצמאות והבנה שאין הדבר תלוי אלא בי". שבע שנים שקד בישיבה על סמיכה לרבנות. "שם רכשתי את הלימוד של העיון וההעמקה לצד חיבור לעולם המעשה". בהמשך קיבל תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל.
צבא: בגיל 21 סיים קורס קצינים. "זה היה רגע שיא בישראליות שלי: להפוך לחלק מהפיקוד של הצבא הישראלי. היה מדהים". רגע מכונן נוסף היה הצטרפות למשלחת 'עדים במדים' לפולין. "לטוס במטוס של חיל האוויר הישראלי, כנציג המדינה, היה ביטוי חזק מאוד בשבילי". כיום משרת כמג"ד במילואים בגדוד חי"ר בחטיבת הגולן.
החצי השני: בגיל 25 נישא לרמה, צברית בת היישוב אלון שבות. "רמה היא בת למיזוג גלויות בעצמה - אבא תימני ואמא הולנדית". מורה לחינוך מיוחד בהכשרתה. כיום מנהלת משפחתון.
כלה לא מהעדה: תגובת המשפחה לזוג הצעיר הייתה בהחלט מורכבת. "ההורים של אשתי חוו על בשרם נישואים מעורבים, כך שהם יכלו יותר להכיל, אבל הביעו חששות. אבא שלי התנגד לנישואין. הוא טען שעוד לא בשלה השעה לכך. היו בינינו שיחות נוקבות". בסופו של דבר, ההורים נתנו את ברכתם והם נישאו.
הילדים: שישה. הבת הבכורה מבשרת (13), עמיצור (12), גאל-חן (9), דביר (8), טוהר (5) ובת הזקונים הלל בת הארבע.
חבר של קבע: לאחר הנישואין עבד בהדרכת טיולים בחברה להגנת הטבע. אחרי שלוש שנים עבר לניהול המחלקה למעורבות חברתית וקליטה בהנהלה הארצית בבני עקיבא. משבר ההתנתקות הוביל אותו לעזוב את תפקידו בתנועה ולעבור לעשייה חברתית.
עשייה חברתית: בערב הגירוש מגוש קטיף עבר עם משפחתו לקריית גת והקים את עמותת 'הנני – רשת גרעינים קהילתיים'. "הבנתי את החשיבות שיש בקהילה חזקה. כשקהילה מרגישה זרה בתוך החברה זה רע לה ולחברה הישראלית. החלטתי לפעול בקרב הקהילה של יהודי אתיופיה".
עוצמה אתיופית: יחד התאגדו כמה משפחות וצעירים בוגרי צבא ואקדמאים יוצאי אתיופיה והחלו בפעילות בעיר בקרב הקהילה. "אנחנו פועלים לחיזוק הזהות והעצמת העושר התרבותי וההיסטורי של קהילת יהודי אתיופיה. רק ככה, מתוך ביטחון בעצמם ובמי שהם, הם יוכלו לתרום לחברה הישראלית".
גרעינים בכל הארץ: בהמשך יזם והקים כ‑16 גרעינים קהילתיים בקהילות יוצאי אתיופיה ברחבי הארץ.
רב קהילה: רב קהילת בית הכנסת 'שערי ציון' של בני העדה האתיופית בקריית גת. "מקפיד על הנהגה ממלכתית, ציונית-דתית", ושם דגש על חיבור הצעירים בקהילה.
פריימריז: יצא לדרך לאחר התלבטות לא קטנה. "מתוך העשייה שלי הבנתי שהכנסת זה מרכז הכובד לתיקון". רואה עצמו נציג הדרום, הגרעינים הקהילתיים, העדה האתיופית, הפריפריה ועוד.
הצלחה: למרות תקציב דל הצליח להעפיל למקום ה‑11 והמכובד, וברשימה המעודכנת לאחר השיריונים הוצב במקום ה‑19. "הציבור אמר את דברו בכך שנתן לי יותר מ‑20,000 קולות".
אכזבה: "ממש לא. מקבל את דין הבוחר ורואה את עצמי כחלק מהנהגת הציבור. אתכונן לפריימריז הבאים בצורה יותר יסודית. עוד לא נאמרה המילה האחרונה".
לתקן את השיטה: מבקר את הפריימריז במתכונתם הנוכחית. "זה לא דמוקרטי. ההוצאות הגבוהות שנדרשות יוצרות מציאות מעוותת שמי שאינו בעל יכולת כלכלית נחסם. שיטה לא הוגנת שנותנת צ'אנס רק לאנשי ציבור מוכרים ולבעלי ממון".
אם זה לא היה המסלול: "כל דבר שמשרת את עם ישראל ואת תפקידו כממלכת כוהנים וגוי קדוש - אני אהיה שם".
ובמגרש הביתי:
בוקר: משכים קום בשש בבוקר, מעיר את הילדים והופ - לתפילת שחרית בבית הכנסת הסמוך. בשבע יוצא לאימון ספורט בשכונה, "רכיבה על אופנים או ריצה". עד שמונה מפזר את הילדים במסגרות ובשמונה וחצי מתייצב במשרדו שבקריית גת. לאורך היום מסתובב בכל הארץ בפגישות, בליווי גרעינים ובמשרדי ממשלה. רק לאחר חצות הולך לישון.
דיסק ברכב: אוהב בעיקר שירי ארץ ישראל. "יש לי ברכב דיסקים של שירי נעמי שמר". גם מוזיקה בטיגרית וחסידית באות בחשבון. "התוכן בשירים יותר חשוב לי מהלחן והמקצב".
שבת: מאוד אינטנסיבית. מתפלל בבית הכנסת שבו הוא מכהן כרב. מעביר דרשות בליל שבת ובשבת בבוקר. כמו כן מעביר בצהריים שיעור לנשים, ואחר כך שיעור לכלל הציבור. סעודות השבת עם הילדים מושקעות בתוכן. "אשתי ואני מאוד משתדלים להתמקד בילדים. אנחנו עורכים חידון נושא פרסים על הפרשה וכל ילד משתף בחידוש. כיף גדול".
עתים לתורה: לימוד הרמב"ם היומי. "דבר נפלא". מדי יום מעביר שיעורי תורה בבית הכנסת ופעם בשבוע עולה לירושלים ללימוד בחבורה עם הרב אלישע וישליצקי.
אוכל: לא בשלן אבל בהחלט אוהב לאכול. "אני עוזר לאשתי במה שאפשר, אבל המטבח הוא הנחלה שלה". לא בררן באוכל אבל בעיקר נהנה לאכול את האינג'רה (מאכל של העדה האתיופית) עם רוטב בשר של אמו. גם המרק התימני שרעייתו מכינה מוגדר כמעדן.
מפחיד: כאדם מאמין דבק בתפיסה שכל מה שקורה - זה לטובה. "לכן לא מפחד מכלום. אבל מזעזעת אותי שנאת אחים בתוך עם ישראל".
דמות מופת: הרב קוק זצ"ל. "איזו תורה. היכולת של הרב להתבונן על אתחלתא דגאולה בצורה מפוכחת ואמונית ולהתוות לדור הבא איך עליו לנהוג - זה מפעים".
פנאי: מאוד עסוק, אבל כשיש לבסוף זמן פנוי נהנה לטייל ולעשות סנפלינג. "אני מדריך מקצועי, איש יחידת חילוץ. הייתי ביחידה של גוש עציון".
משאלה: "שנדע לקיים את האמירה 'ואהבת לרעך כמוך', גם אם האחר לא דומה לך".
כשתהיה גדול: "להיות בהנהגה הציבורית ובעזרת ה' גם כחבר כנסת".
rivki@besheva.co.il