מעטות הן תוכניות הרדיו שגם עשור אחרי שכבר אינן חלק מלוח המשדרים, עודן זכורות בגעגוע על ידי קהל מאזינים נאמן שנאמד במאות אלפים.
מעטות התוכניות שהצליחו להכניס לשיח הישראלי מונחים וביטויים מבלי להשתמש במכונת יחצ"נות משומנת. אחת התוכניות הנדירות הללו היא 'זיקוקים של אדיר', אותה שידר בערוץ 7 העיתונאי והתחקירן, איש הטלוויזיה אדיר זיק ז"ל, שבימים אלה מלאו עשור לפטירתו.
פרק תנ"ך ומתכון לריבה
"כשרבין עלה לשלטון והחלו לנשב רוחות אוסלו, אבא אמר שהוא עובר לחמישה ימי עבודה בשבוע ויום אחד הוא מקדיש לארץ ישראל. הוא הציע את היום שלו לכמה אנשים, הרבנית מלמד קלטה את הפוטנציאל וגייסה אותו לערוץ", נזכר בימים הראשונים של התוכנית בנו, הרב אפרים זיק, כיום ראש ישיבת בני עקיבא ברעננה ובעבר הרב הראשי של פרו.
את ההחלטה הזאת שלו זוכרת גם הרבנית שולמית מלמד, מנהלת ערוץ 7, שמספרת על היכרותה המוקדמת עם אדיר עוד בימי התיכון ותנועת הנוער. "בבני עקיבא הוא היה הכוכב בהצגות. הוא היה מציג נפלא". זיק היה אחד ממקימי הטלוויזיה הישראלית. בהמשך ניהל יחד עם משה אלפי, יד ימינו במשך שנים ארוכות, חברה להפקת סרטי תדמית למוסדות ואירועים. "חשבנו ביחד מה הוא יוכל לעשות בערוץ. הוא רצה להגיש שעה אישית שבה הוא כאילו יושב בסלון של המאזין ומדבר איתו".
הגישה האישית שזיק הנחיל לתוכנית הרדיו שלו תפסה תאוצה בקצב מפתיע. "פרט לכישרון הדיבור, הידע שלו היה עצום, בפוליטיקה, בתורה, בהיסטוריה. הוא היה קורא המון ומביא המון מידע ממקורות שונים, כמו עיתונות חוץ", היא מספרת. "מהר מאוד התוכנית הפכה לתוכנית הדגל של הערוץ".
הפוליטיזציה של התוכנית הלכה ונבנתה עם הזמן ועם האירועים החדשותיים, שלא הותירו לזיק ברירה אלא להגיב. שמוליק פלדמן, הטכנאי הכמעט בלעדי של התוכנית ומי שהיה לחלק בלתי נפרד ממנה, נזכר ומספר: "בהתחלה זו הייתה תוכנית בכלל לא פוליטית. זה היה עוד לפני כל הבלגן של אוסלו. התוכנית הייתה נפתחת בקריאת פרק בתנ"ך. הוא היה קורא מדהים. הוא היה שחקן בקריאה שלו. בהמשך הוא סיפר על סבתא ברונצ'ה מעשיות וסיפורים. סיפר על עצמו, על המשפחה ועל מחשבות אישיות. היו שם תובנות על החיים בלי שום פוליטיקה. היה בתוכנית משהו כובש כבר מההתחלה. בערוץ 7 לא מדדו אז רייטינג, אבל היה ברור שהקהל נכבש. הוא דיבר בגובה העיניים, לא היה אצלו אחד בפה ואחד בלב. מה שהוא חושב זה מה שהוא אומר, וזה מאוד דיבר לאנשים".
סבתא ברונצ'ה, אמו של אדיר, לא הייתה הגיבורה המשפחתית היחידה שעליה סיפר בתוכנית. הוא לקח את המאזינים אל הסלון הפרטי שלו וחלק איתם את חוויותיו המשפחתיות באופן ישיר ונינוח. בנו, הרב אפרים, מספר כיצד עוד בימים שקדמו לעליית התוכנית לאוויר זיהו בני המשפחה את שעומד להתרחש.
"אמרנו לאבא: 'נעזור לך בכל מה שקשור לתוכנית, אבל אותנו אל תזכיר, אל תעשה לנו פדיחות'. אבל אבא, שתמיד עירב אותנו בעשייה שלו, לא עמד בהבטחה הזאת וכולנו הפכנו לחלק מהתוכנית. אנשים שואלים אותי גם היום: 'זה אתה שהיית בדרום אמריקה?', 'אתה זה שהיה בלבנון? אה, זה אחיך?'. פתאום כולם מכירים את ההיסטוריה המשפחתית. זו הייתה הייחודיות של התוכנית. זו לא הייתה תוכנית אירוח ולא היו בה פינות קבועות, אלא ארבעים וחמש דקות של דיבור בגובה העיניים, מהגיגים ותפיסות גדולות ועד מתכונים של ריבה ויין עם המון נופך אישי".
"אבא הגדיר את התוכנית כפסיכולוג שלו", מוסיף הבן. "הוא פתח את המיקרופון ופרק עליו את כל הלחץ והעומס של התקופה. כנראה שגם להרבה אנשים אחרים התוכנית הייתה פסיכולוג".
ואם צריך עדות נוספת להשפעה הנפשית של התוכנית על אדיר עצמו, פלדמן מספר על מה שהתרחש מאחורי הקלעים: "הרבה פעמים היינו יושבים יחד בשידור ובוכים על משהו מאוד מרגש. הוא היה בוכה בשידור, משתנק ולא יכול לדבר".
להיות האיש הטכני שמאחורי הזכוכית בתוכנית של זיק הייתה משימה לא פשוטה. אם בדרך כלל טכנאים נוהגים ללחוץ על הכפתורים הנכונים, לאותת לשדרן ומרגע השידור לשקוע בתוך עסקיהם, טלפוניהם ועיתוניהם, הרי שאצל אדיר זה היה ההפך הגמור. "אם לא הייתי נותן לו את העיניים, הוא היה נוזף בי בסוף התוכנית: 'אתה לא איתי. אני לא יכול כשאתה בטלפון'", נזכר פלדמן. "הייתי מסלק אנשים מהאולפן. זה היה מקום קדוש. הייתי מגיב לו תוך כדי שידור, אם היה צריך להעיר משהו או לתקן הייתי משתלב תוך כדי. הוא מאוד חי את מה שקרה מסביב. היה צריך את התגובה שלנו, את החיוכים ואת הצחוק שמאחורי הזכוכית", מספר פלדמן על נוהלי השידור, שהיו לשם דבר בערוץ 7.
כשאדיר באולפן יש קוד התנהגות מאוד ברור. הרבנית מלמד נזכרת גם היא: "היו לו הרבה ג'וקים. הייתי מתיישבת על הכיסא ממול ומחייכת בהתאם. תוך כדי שידור כל הזמן אנשים היו מגיבים ורצו שיתייחס לדברים שונים. השתדלנו לסנן את החומרים שהגיעו, אבל כשהרבה היו מתקשרים להעיר על דבר מסוים, הבנו שיש כאן משהו שצריך להתייחס אליו. לפעמים אדיר ביקש מהציבור שיעירו ויסייעו לו עם פרטים שהוא לא בדיוק זוכר, ואנשים השתתפו בהמונים. זה היה מאוד חי. לא היה מקרה שבו הוא יבקש התייחסות למשהו ולא יהיה מענה. ההפגזה הייתה מתחילה כשהוא רק פתח את המיקרופון".
"הפסיד חוזים בעקבות התוכנית"
השיח הקולח של אדיר נשמע לא פעם כמעט בלתי מתוכנן, אבל המציאות, כך מעידים כולם, הייתה שונה בתכלית. "הבן אדם היה יוצא מהתוכנית, אוסף את מיטלטליו, נכנס למונית וחוזר הביתה, ובאותו רגע מתחילה העבודה על התוכנית הבאה", מספר אלפי. ההכנה כללה גם תיוק אינסופי של נתונים ומסמכים לגיבוי. "לאבא יש ליין אפ מסודר של כל התוכניות שלו. היו אולי שש מאות תוכניות, ולכל תוכנית יש תיקייה עם המאמרים. לא היה לו יועץ משפטי, אבל כל דבר הוא עיגן וגיבה על כל תלונה שלא תבוא ועל כל טענת דיבה שתצוץ", מספר בנו, הרב אפרים.
את רוח הרייטינג הגואה של התוכנית בימים שעוד איש לא ידע רייטינג מהו, חש עד היום הרב אפרים. "אבא דיבר על שלוש מאות אלף מאזינים ואנחנו קצת פקפקנו, אבל במרחק של עשר שנים אנחנו עדיין שומעים על אנשים שאומרים שהחמין כבר לא אותו חמין כשמכינים אותו בלי 'זיקוקים של אדיר' ברקע, מספרים שפעם לשטוף את הבית היה תענוג עם התוכנית ברקע. אנשים היו מדליקים כמה מכשירי רדיו בכמה חדרים כדי שלא יפסידו משפט במעבר בניקיון בין החדרים...".
ימיה הרגועים של התוכנית חלפו במהירות, והיא הפכה יותר ויותר טעונה במסרים נחרצים לנוכח התקדמות המהלכים המדיניים של ממשלת רבין. "זה בער בעצמותיו והתוכנית הפכה יותר ויותר פוליטית. הוא לא יכול היה שלא לדבר על זה, וככל שהאמירות הפוליטיות גברו גם התגובות גברו, וזה דרבן אותו. הגענו למצב שבו היינו צריכים להשתדל שיהיה לפחות אייטם אחד שהוא לא פוליטיקה", אומר פלדמן בחיוך.
לתפנית הפוליטית של התוכנית היו מחירים לא פשוטים. משה אלפי מתקשה לשכוח את הוויכוחים עם אדיר בימים שראה כיצד התוכנית סוחטת ממנו כל כך הרבה אנרגיה והשקעה. "מהרגע שנכנסה התוכנית 'הסתובב לו המוח'. התוכנית הפכה למרכז החיים שלו מבחינת העשייה והוא שילם על זה מחירים עצומים, גם אישיים, גם מקצועיים וגם כלכליים, אבל זה היה חשוב לו. הוא חטף ממני ומהסביבה צעקות.
''בן אדם, יש לך התחייבויות, אבל התוכנית הפכה להיות הדבר המשמעותי ביותר מבחינה ציבורית בשנים האחרונות שלו. הוא ידע מה הוא שווה ומה הערך שלו, וככל שהתוכנית תפסה תאוצה ביכולת שלה לחזק את עם ישראל ברגעים הכי קשים שלו, אדיר הבין שהוא נמצא על מסלול אחר לגמרי מאשר כל שדרן אחר ברדיו".
פרט לזמן היקר שאדיר פינה לטובת התוכנית, היה לה מחיר נוסף ולא מבוטל. "הוא היה משלם מחירים גבוהים מאוד כלכלית ותעסוקתית", ממשיך אלפי ומספר על הזיהוי הפוליטי שמנע מאדיר עבודה. "הרבה פעמים לא הגענו עד לשלב החוזה, כי אתה לא יכול להגיש חוזים כשהקול שלך נשמע בערוץ 7. כך לגופים ממשלתיים וכך לגופים נוספים שלא מעוניינים להיות מזוהים עם ערוץ 7. היו פעמים שהגשנו הצעות מחיר למכרזים כשהשם שלי היה רשום שם והשם שלו לא היה. הימים האלה היו ימים שכולנו הפכנו מנודים ובוודאי מי שהיה שופר לחלק גדול מהעם הזה, חלק שלא ניתנה לו אפשרות להתבטא".
"הערוץ היה חשוב מאוד, אבל אף תוכנית לא הייתה משמעותית כמו התוכנית של אדיר. לא היה מי ששם את הדברים על השולחן כמוהו, מדויק, חכם, אנושי, אינטליגנטי מאוד, מלא אהבה ובעוצמות אדירות כמו שאדיר יודע", אומר אלפי. הוא מספר גם על הרגעים שבהם כל טענותיו נגד המחירים שאדיר משלם הסתתמו: "הגענו יחד בנסיעות ארוכות לכל מקום בארץ ופגשנו אנשים, נשים ונוער, ואתה שומע את האנשים אומרים לאדיר: 'אנחנו מחכים כל השבוע לשמוע את הקול שלך ברדיו. אתה נותן לנו כוח להתמודד'. אחר כך כשהיינו נכנסים לאוטו הוא היה מזיל דמעה. זה היה חיבור של איש, אישיות, זמן, מקום והכלי שהוא התוכנית, שחברו יחד לשליחות עצומה לארץ ישראל ולמדינת ישראל. כשאתה נתקל בגלים העצומים של ההשפעה המדהימה של התוכנית הזאת בחיזוק האנשים הנאמנים לתורה, לעם ולארץ, אנשים שנמצאים תחת מתקפת טרור מבית של השמצות, הכפשות, העלבות ומאבקים אינסופיים, אתה מבין איפה אתה נמצא וזה מרגש מאוד. כשראיתי את זה מילאתי את פי מים. לא יכולתי עוד להגיד לו 'חלאס עם התוכנית הזאת'".
המילון החדש של זיק
אדיר זיק יצר בתוכנית גם שפה משלו, שפה שהוטמעה בציבור הרחב, ולא רק הימני. את המונח 'התשקורת העוינת' שלח אדיר אל המיקרופון שלו והביטוי הפך למטבע לשון, לסטיקרים וקריאות קצובות במפגני מחאה. גם בשמאל לא הצליחו להתעלם מהביטוי ובתכניות סאטירה ניסו להלעיג אותו, אבל הוא כבר היה טבוע עמוק בתודעה.
גם הביטוי 'הבולשביזם' שאותו ייחס לשלטון הישראלי, שלטון שלו חברו ההנהגה המדינית, המערכת המשפטית והתקשורת, הפך לנישא בפי כול במחנה הימין. בציונות הדתית החלו גם לדבר על "הצ'יפ המפד"לניקי הדפוק", זה שצריך להחליף אותו ולהפסיק לחשוב במונחי "מה יגידו" ולהתחיל לומר את האמת של הציבור התורני-לאומי ללא מורא.
גם הביטוי הקדום "ריקודי מה יפית" קיבל עדנה בתוכניתו של אדיר, וגם כאן בהקשר ביקורתי כלפי גורמים בציונות הדתית שחשו צורך להתיישר על פי דעת קהל מסוימת ועל פי קובעי טעם מסוימים. הרב אפרים מזכיר ביטוי נוסף שהגה אביו כשדיבר על הרב משה צבי נריה זצ"ל – "אבי הכיפות הסרוגות" - כמאפיין של גישה עצמאית, כזו שאינה מתבטלת ומסתתרת מאחורי כובעי הברט המבוישים שעטו לראשם בני הציונות הדתית עד למהפכה הסרוגה.
עיקר הסערה הציבורית שקמה נגד אדיר זיק ותוכנית הרדיו שלו הייתה סביב רצח רבין. בימים שלאחר הרצח חיפשו בכל פינה אשמים במעשה או בהלהטת היצרים שהביאה אליו, וזיק כמי שלא עשה הנחות לאיש, ובעיקר לא לשלטון, היה מטרה קלה. "כשרבין התחיל את המהלך של אוסלו, אדיר פתח את המילון כדי לקרוא מה ההגדרה של המונח 'בוגד' ושם היה כתוב על בגידה בארץ ובמולדת ופעולה למסירת שטח.
הוא אמר לאנשים: תחליטו אתם אם זו בגידה או לא", נזכרת הרבנית מלמד, ומעידה כי גם בתוך התחנה היה מי שחשב שאולי כדאי שבתקופה רגישה זו תיקח התוכנית הגועשת הפסקה, "אבל לא הסכמתי".
"לא הטריד אותו מה אומרים עליו ומה שמשבשים מדבריו", אומר אלפי, "הוא ידע מה הוא אמר ומי שסביבו ידע מה הוא אמר, וזה הספיק לו. אני לא זוכר שהוא התנצל על מה שאמר בתוכנית. מי שבאמת מקשיב, מבין שהוא לא אמר לאף אחד לכו תרצחו את רבין. הוא קרא את ההגדרה של 'בוגד' ושאל מה אתם אומרים על רבין. זה טריק תקשורתי אבל לא הייתה בו קריאה לרצח". אלפי מדגיש כי במרוצת 17 השנים שעבד יחד עם אדיר "לא שמעתי אותו בחיים משתמש בצורה כזו או אחרת של אלימות. לעולם. היה לו פה גדול והוא ידע גם לקלל קללות מצחיקות, אבל קריאה לאלימות – לא".
שמוליק פלדמן מחדד את הדברים: "הוא כאב מאוד מאוד את הרצח. עם כל הימניות שלו הוא היה הומניסט גדול מאוד ואוהב אדם גדול, ויהיו דעותיו ומחשבותיו אשר יהיו". בימים שלאחר הרצח, עסק זיק רבות בחשיפת אבישי רביב כסוכן שב"כ שנועד להסית ולהדיח את אנשי הימין. פלדמן מספר ש"עם כל ההומניות האנושית שלו, הייתה לו ביקורת גדולה על מה שקרה והוא טען שהיה טיוח. הוא לא אמר שהייתה קונספירציה, אלא רק הציב שוב ושוב סימני שאלה שנשארו עד היום. למעקב אחרי אבישי רביב לא הייתה מטרה למרר את חייו, אלא להוכיח בכך שנטפלים לאנשים הלא נכונים".
את הימים של אחרי רצח רבין זוכר הרב אפרים היטב: "כשהוא הותקף הרגשנו זאת. מי שעמד מאחוריו זו אימא שלי, שאמרה לו: 'אל תתראיין. הם רק מחפשים להפיל אותך ומחפשים את רעתך. אל תגיב. תגיד את מה שאתה רוצה בתוכנית בלבד', והוא שמע בעצתה למרות שזה לא היה לו קל. תמיד היה לו מה להגיד".
"אבא ידע שעוקבים אחרי הטלפונים שלו ושמתבצע אחריו מעקב. במס הכנסה הוא עלה במדגם פעם אחר פעם, בדקו שם כל חשבונית וקבלה כדי להפיל אותו. בבדיחות הוא אמר לאימא שלי שאין לה מה לדאוג, כי אם הוא רק יתקרב לאישה אחרת השב"כ יפיץ את התמונות מיד". אפרים מספר שגם הוא עצמו היה קורבן להאזנה טלפונית באותם ימים.
"יום אחד נכנסתי לדירה שלי אחרי ששכחתי בה איזה ספר. אשתי הייתה אז בלימודים, הבית היה ריק ומצאתי בתוכו את האנשים שלהם בעיצומה של התקנת מכשיר, ככל הנראה מכשיר האזנה. הם אמרו שהם שליחים של בזק והוזמנו על ידי בעל הדירה. בעל הדירה היה ישיבת הר עציון. למדתי אז בכולל. התקשרתי לאחראי על התחזוקה ושאלתי אם הזמינו טכנאים של בזק. הוא אמר שלא. ברגע שאמרתי את זה, הם נעלמו מהדירה. לומר בוודאות שאלו שב"כניקים אני לא יכול, אבל זו התחושה".
"כשהוקם גוש אמונים אבא שלי טען שמאזינים לנו ואימא שלי לא הייתה בטוחה, אבל אחרי כמה שנים היא הגיעה לבית חולים ושם פגשה בכירה במשטרה. הן שוחחו והבכירה אמרה לה שהיא מכירה אותה מההאזנות. במודעות הזאת גדלתי. זה היה חלק מהתפיסה של אבא שלי את המשטר הבולשביקי, שבו שיח הפוליטיקלי-קורקט משתלט ובו יש הגבלות על מה שראוי לאדם לומר אם הוא רוצה להתקדם. אצל אבא שלי היה שלט במשרד שבו כתוב 'על ערכים משלמים'. אבא שלי לא רקד 'מה יפית' מול אף אחד אף פעם".
בימים הסוערים ההם, שלפני ואחרי רצח רבין, העניק אדיר זיק דגש מוזיקלי מיוחד בתוכניתו לשיריו של ד"ר שלום פליסר, אותו הכיר שנים רבות קודם לכן. שירי המחאה של פליסר הודרו מכל בימה תקשורתית ואחרת, כולל בימות המוגדרות כימניות, אבל אדיר חשב אחרת. לאחר ששמע את שיריו הראשונים של פליסר מהקלטה ביתית על קלטת פשוטה, הבטיח לו שאם ימשיך לכתוב ויקליט את שיריו ברמה מקצועית, הוא ייתן להם בתוכניתו במה להשמעת בכורה, "והוא עמד בדיבורו בקנאות", מספר פליסר.
"ניסו להתנכל לי מכל מיני סיבות ולייחס גם לי הסתה לרצח. כאשר הוצאתי את האלבום הראשון שלי, 'שירי חס-ושלום', הוא חרג מעקרונותיו וסמכויותיו כשדרן ברדיו ופרסם את דבר הוצאתו לאור. הוא נהג לצחוק ולומר לי: 'אתה גונב לי את התוכנית! יש לי פחות משעה בשבוע ואתה שולח לי שירים ארוכים. לכן אני חותך באמצע'. היו תגובות רבות לשירים שלי והכול בזכות אדיר. תמיד לפני ההשמעה היה אומר: 'הנה שיר חדש. הקשיבו למילים!'".
ולא רק פליסר. גם אמנים נוספים שהיו הראשונים בז'אנר המוזיקה היהודית החדשה זכו אצלו להשמעות ראשונות. "הוא הקפיד להשמיע דווקא את המוזיקה הזאת כשהאמנים הללו היו בתחילת הדרך, וגם בזה לעזור לקדם בצעד נוסף משהו ערכי", מזכיר פלדמן.
"לא פחד מהמוות"
ואז הגיעו הימים הקשים, ימי מחלת הסרטן שאותה קיבל כמו שרק אדיר זיק יכול ויודע לקבל, בענייניות מחנכת. "יום אחד הוא בא לאולפן והודיע לנו 'יש לי סרטן', וזהו, בלי לנסות לייפות את הדברים", מספר פלדמן, "פשוט 'אני צריך לעבור ניתוח, אני מתייצב לפני בוראי בלב שלם. כל מה שעשיתי עשיתי לשם שמיים ואם אני צריך למות אז אמות'. גם על המוות הוא דיבר בגובה העיניים, בצורה ישירה ובוטה. הוא לא פחד מהמוות. הוא עמד מולו בעיניים פקוחות. הוא אמר שיש לו עוד הרבה מה לעשות, אבל 'אם זה מה שנגזר עליי אז כנראה סיימתי את תפקידי'".
"ההלם הוא הלם, אבל אדיר לא נותן לך זמן להתעסק בשטויות. יש תוכנית וצריך להמשיך הלאה ונעשה את כל מה שאנחנו יכולים כדי להמשיך הלאה", ממשיך פלדמן, "רק אחרי שהוא יוצא מהאולפן והולך הביתה יש לך זמן להבין ולעכל. וגם אז נותר בנו כל כך הרבה חוסן ועוצמה שהוא שידר, שפשוט לא נכנסים למרה שחורה. אני לא זוכר שנכנסנו לשוק. לא היה קטע של רחמים אלא ענייניות. תחושה ש'אנחנו דואגים לך ואתה יקר לנו ונתפלל'".
גם אלפי זוכר את היום שבו הודיע לו אדיר על המחלה שעומדת לשאוב ממנו נתח לא קטן מהמשאבים, הכוחות והזמן. "הוא היה אצל הרופא ואני הייתי בפגישה ב'מעלה'. פתאום הוא מתקשר אליי ואומר לי: 'אלפי, צריך להתכונן לתקופה הקרובה. יש לי סרטן וזה ישבש לנו את לוחות הזמנים'. נפלה לי הלסת, אבל אדיר אמר ואני עושה.
"להתמודד עם המחלה הזאת זה לא קל. זה מסע. חרב מונחת על צווארך. מעולם הוא לא בכה על זה ולא ריחם על עצמו, גם כשהיו לו כאבי תופת. הוא בכה על דברים אחרים, אבל לא על זה. כשהוא חזר מהנסיעה לחו"ל שבה התברר שאין עוד מה לעשות מבחינה רפואית, היינו בהפקה של הסרט למשה פייגלין. הוא היה סמרטוט מבחינה פיזית. לקחתי אותו ביד והעליתי אותו מדרגה מדרגה כדי שיבדוק את התאורה וייתן הנחיות. הורדתי אותו מדרגה מדרגה, הבאתי אותו שוב כדי לביים ואמרתי לו 'סרטן זה לא תירוץ. יש לנו הפקה לעשות'. היה ברור אצלו שכל עוד אתה חי, אתה מייצר ופועל", אומר אלפי.
בערוץ 7 ראו איך התוכנית הופכת קשה עבור אדיר יותר ויותר. "היו תכניות שהיה לו קשה לדבר", מספר פלדמן. "היו גם תכניות שעשינו בטלפון מהבית. זה היה לו קשה, אבל מאוד חשוב עבורו. הוא ויתר על התוכנית רק כשהוא ממש לא היה יכול. הוא היה משתעל המון וזה לא היה קל. הפגיעה הייתה במיתרי הקול, אבל הוא החזיק בשיניים להמשיך ולשדר. אני לא זוכר דעיכה פיזית. הוא היה חזק, אבל בתקופה האחרונה היה לו מאוד קשה".
"בשבועות האחרונים הוא בקושי ירד את המדרגות. נהג המונית של הערוץ, סביליה, היה צריך לסחוב לו את התיק, אבל כשהוא היה נכנס לאולפן הוא היה מזדקף ולא היו מרגישים עליו שום דבר", מספרת הרבנית מלמד, ונזכרת ברגעים הקשים שבהם התברר שאין מענה רפואי למחלתו של אדיר. "הוא נסע לארה"ב לניתוח שבו חשבו שיפתרו לו את הבעיה אבל הודיעו לנו שהתברר שאין מה לעשות. בשבילי זה היה כאילו השמים נפלו. מאז דיברנו על זה חופשי. שאלתי אותו את מי אקח במקומך, והוא אמר שלכל אחד יש תחליף, אבל אני יכולה לומר באמת שלאדיר לא היה תחליף. ככל שאחשוב על זה, לאדיר אין תחליף".
"לא פעם שואלים אותי אם אני רוצה להקים את הערוץ מחדש ואני משיבה בשלילה. אחת הסיבות לכך היא שהוא איננו. אם הוא היה איתנו, הוא היה נותן לי כוח. היה לי מישהו מקצועי שאוהב את הערוץ ואפשר להתייעץ איתו. הוא נתן לי גב גדול. אני מדמיינת איך אם הוא היה כאן והרדיו היה מתחדש, זה היה גורם לגל עצום. כעת עם מי אקים מחדש את הרדיו?".