"כאשר החיילים באו לפנות אותנו מהבית דיברנו איתם, למרות שאף אחד לא חשב שהשיחה עם החיילים תשנה משהו.
אני זוכר שבין הדברים הרבים אמרנו שאם חס וחלילה אתם תעשו את מה שאמרו לכם לעשות, אנחנו לא נקפל את הדגל ולא נתייאש מהמדינה. אנחנו נתכנס עם המשפחות שלנו, עם החברים, עם הקהילה ונחשוב מה המשימה הלאומית הבאה שלנו. ייהוד הגליל, הפרחת הנגב, התיישבות ביהודה ושומרון, מגורים ברמת הגולן, גרעין תורני בלוד או ברמלה. ובאמת, תוך שלושה שבועות כבר הייתה לנו משימה חדשה", אומר הרב איציק אמִתי.
ישיבה שהיא יישוב
עשר שנים אחרי, הרב איציק אמִתי (59) ושותפו לדרך הרב איציק אידלס (64), שגורשו יחד מיישובם מורג, נמצאים בתחנת העשייה הבאה שלהם - אחת מני רבות במסעם החברי והערכי המשותף, שנמשך כבר עשרות שנים. כבר שנה וחצי הם עומדים בראש ישיבת ההסדר 'הר שלום', שנעקרה אף היא באותו קיץ מהיישוב חומש, והועתקה למצפה אשתמוע שבדרום הר חברון.
את הדרך למצפה אשתמוע אני עושה בנסיעה איטית. הנסיעה בכביש המתפתל והיפה בין יישובי דרום הר חברון לא משאירה מקום לדמיון. סופת השלגים האחרונה שהורידה כאן עשרות מילימטרים של שלג, הצמיחה על רכסי ההרים והטרסות בימים אלה צמחייה ירוקה ומלבלבת. כאשר דוממתי את הרכב בשביל הסמוך לישיבת ההסדר עטפו אותי השקט והשלווה כשברקע נשמעו מדי פעם קרקורי תרנגולות. היישוב הקטן מונה בסך הכול כמה קרוואנים, בית מדרש קטן, ומבנה קבע אחד שנחנך רק לאחרונה ומשמש כפנימייה לתלמידי הישיבה.
ישיבת 'הר שלום' נוסדה בחודש אלול תשס"ב בחומש שבצפון השומרון, כשלוחה של הישיבה הגבוהה באלון מורה, על ידי ראש הישיבה דאז, הרב מוטי גנירם. היא נקראה על שמו של שולי הר-מלך הי"ד, תושב חומש, שנרצח זמן קצר לפני הקמת הישיבה. לאחר הפינוי מצפון השומרון עברה הישיבה לאלון מורה לזמן קצר ובהמשך למצפה אשתמוע - גבעה הסמוכה ליישוב שמעה שבדרום הר חברון.
בפועל, הישיבה היא בעצם היישוב, ובזכותה לא נעזבה נקודת ההתיישבות באשתמוע. בשיאו מנה גרעין היישוב כעשר משפחות, אך בעקבות ההתנגדות הפוליטית והקשיים של תקופת ההתנתקות, נגנז רעיון היישוב והגרעין התפרק. חמש המשפחות שמתגוררות היום במקום קשורות בדרך זו או אחרת לישיבה. שתי משפחות הן מבוגריה ושני רבנים בישיבה מתגוררים במקום עם משפחותיהם - בהם הרב מוטי גנירם שפרש מראשות הישיבה, והוא ממשיך לשמש בה כדמות רוחנית. בעזרתו של ראש המועצה דאז, צביקי בר חי, הוא מסר את ניהול המקום לרבנים אידלס ואמִתי שמתגוררים מאז הגירוש ביישוב טנא עומרים – היישוב הגדול ביותר במועצה האזורית הר חברון, שנמצא במרחק נסיעה קצר ממצפה אשתמוע.
שוב שכנים – בזכות הילדים
"שנינו למדנו בישיבת מרכז הרב בהפרש של כמה שנים", פותח הרב אמִתי. "אחרי החתונה גרנו בקריית ארבע, שם למדנו חברותא בישיבת ההסדר, ואז נקראנו להקמת עצמונה בחבל ימית. בהחלטה משותפת עם המשפחות שלנו, החלטנו שאנחנו הולכים לשם. עם פינוי סיני, עברה עצמונה לגוש קטיף ומשם המשכנו יחד כשכנים - 25 שנה. 14 שנים בעצמונה ואחר כך עוד 11 שנים במורג".
למה עברתם מעצמונה למורג?
"במסגרת הסכמי אוסלו, חלק גדול מרצועת עזה נמסר לערבים ונוצר מצב שנצרים, כפר דרום ומורג הפכו למובלעות", אומר הרב אמִתי, והרב אידלס ממשיך: "התושבים בנצרים וכפר דרום ידעו מראש שהם מובלעת - גם בימי שלום. מורג לעומת זאת הייתה חלק אינטגרלי מהגוש, ופתאום ההסכמים הפכו אותה למוקפת בערבים. כדי לרומם את רוחם, ראש המועצה צבי הנדל עשה ביישוב מלווה מלכה. באנו ורקדנו עם התושבים, וכנראה מהשמיים הייתי צריך לשמוע מישהו קצת בוטה שאמר: מה זה עוזר לי שאתם באים לרקוד פה לשעה וחצי? אתם אחר כך הולכים חזרה לבית שלכם ואני נשאר פה עם בעיות הביטחון, בעיות הכלכלה והבעיות החברתיות. אז אמרתי לעצמי שהוא צודק והתחלתי להתעניין במעבר. ואז שמעתי שיש דיבורים על מעבר למורג גם אצל משפחת אמִתי".
זה לא היה משהו מתוכנן יחד?
"הילדים עשו לנו תרגיל", מסביר הרב אמִתי. "הילדים נעשו חברים טובים, אחרי שגדלו יחד כל השנים. בשלב מסוים הם אמרו לנו שמשפחת אידלס החליטו לעבור, אבל הם מתנים זאת רק אם נעבור יחד איתם, והילדים של משפחת אידלס אמרו אותו דבר להוריהם. בסופו של דבר, די מהר הגענו לשם - עקרונית לחודשיים אבל נשארנו בסוף 11 שנה עד לפינוי. אם לא היה מתרחש מה שהתרחש, כנראה היינו עדיין גרים שם", הוא אומר.
השניים עוסקים בחינוך כבר עשרות שנים. עד לגירוש היה הרב איציק אידלס ר"מ בישיבת ההסדר שדרות, במקביל לפעילותו בוועד מטה המאבק, והרב איציק אמִתי לימד בתלמוד תורה עצמונה והתנדב כנהג אמבולנס.
השניים לוקחים אותי לסיור. כשאני מבקש להיכנס אל בית המדרש, מציע הרב אידלס שאכנס לבד. "אני לא רוצה להפריע ללומדי התורה. אם ניכנס כולנו, זה יסב את תשומת לבם". בימים אלה יושבים בבית המדרש כ‑25 תלמידים. החלק החסר יחזור מהשירות הצבאי בעוד כמה חודשים ויפקוד שוב את ספסלי המקום. כמה צעדים משם, על קצה ההר, מונחת אטרקציה בדמות מכונית סובארו חצויה, שהחלק של המנוע יחד עם חלק מהגג שלה אינם. הכיסאות האחוריים שנותרו במה שהיה פעם מכונית, משקיפים על הנוף ההררי. ברכב יושבים מדי פעם בחורים שמעוניינים ברגע של הרחבת הדעת, והרבנים עצמם מקיימים בו שיחות אישיות עם תלמידים. למטה בוואדי נראה מגן דוד ענקי עשוי מחלוקי נחל שבנו תלמידים, ומהעבר השני נראה יער יתיר – היער הנטוע הגדול ביותר בארץ.
"זה הנוף שיש לכל החדרים, תמונה כזאת לא תראה בהרבה מקומות", אומר באושר הרב אמִתי בכניסתנו למרפסת של אחד מחדרי הפנימייה. "יש כאן תנאים נהדרים", הוא מוסיף בחיוך, "כרגע עדיין אין בתי קבע לתושבים וגם בית המדרש עדיין לא נבנה. אבל זה עניין של זמן. בסוף גם זה יגיע. צריך רק לעצום את העין ולדמיין".
חלוציות בלי מאמץ
"אנחנו צריכים לעשות עבודת חשיפה", מודה הרב אמִתי. לדבריו, בראש ובראשונה צריך שידעו שהישיבה קיימת ויש בה אווירת לימוד תורה, עם פתיחות בסגנון הלימודים ועם הרבה אורך רוח בעבודת המידות. "אנחנו לומדים תורה עם הרבה אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, והדבר בא לידי ביטוי בפן החברתי בצורה בריאה, שמחה ומאוד חברתית".
על גוש קטיף הם שומעים הרבה?
"בוודאי. אנחנו מלמדים שאם נופלים אז קמים. זה שיעור שהתלמידים פוגשים במשך כל השנה. חלק גדול מהאווירה שהייתה בגוש קטיף נשמר גם פה, והעובדה שיש לנו תלמידים ואברכים שגרו בגוש קטיף ובצפון השומרון מסייעת בזה. יש כאן פשטות ויש משפחתיות נדירה. אין כאן טבח כל היום, והחבר'ה מכינים יחד את ארוחת הערב באווירה מאוד משפחתית - מבוגרים וצעירים כאחד. כשגויסתי במהלך 'שובו בנים' ו'צוק איתן', תלמידים יצאו איתי לשטחי הכינוס לראות את עם ישראל בשעותיו הגדולות. זה לא חובה, אבל הם רצו לעשות את זה מתוך תחושת שליחות", אומר הרב אמִתי.
הרב אידלס, שישב עד כה בשקט, נכנס לשיחה ואומר: "חשוב להגיד שאין היום הרבה יישובים חדשים או ישיבות חדשות במתכונת כזאת. במקום הזה חבורה יכולה להקים מקום יישוב ולהיהפך לחלוצים בארץ ישראל. אין לאדם הרבה הזדמנויות בחיים שהוא יכול להגיד: אני הקמתי משהו. חבורה שתגיע לכאן מישיבה תיכונית, יכולה להירשם בהיסטוריה כשותפה לבנייה - וירצו או לא, זה עובר לדור הבא - הילדים שלהם. במקרה הזה לא נדרש מהבחורים להסתובב ולעבוד לשם כך, אלא עצם זה שהתלמיד יושב בבית המדרש ולומד, הוא מקים יישוב של תורה בהר חברון".
מה היעד שלכם? מה תיחשב בעיניכם הצלחה כראשי הישיבה?
הרב אמִתי מהרהר במשך כמה שניות לפני שהוא משיב. "אם הבחור שמתגייס בקרוב יהיה חייל טוב", הוא אומר בסופו של דבר. "אני יודע שאתה מחכה לשמוע מספר. אבל אם התלמידים יהיו חיילים מסורים מתוך קודש, אם למי שלומד פה תהיה עין טובה לראות רק את הברכה של מה שמתרחש במדינה, עין טובה לראות איך ריבונו של עולם מנווט את כל עולמנו ומה שהולך להיות זה הדבר הכי טוב ולשמוח שמחה גדולה, זאת תהיה הצלחתי. זה מה שמלווה אותנו עוד מימית וגוש קטיף, וזה מה שאני רוצה להנחיל לדורות הבאים".
הרב אידלס לעומתו מנסה להוריד את התשובה לקרקע המציאות. "אני רוצה שיגיעו כמה שיותר. עוד כמה עשרות זה טוב", הוא קובע בנחרצות. "צריך לומר את האמת. אנחנו לא ידועים וצריך לשנות את התפיסה. גם השם אשתמוע נשמע מקום מרוחק, וכשבאים רואים שזה ממש לא כך, ומדובר במקום מדהים".
אתם רואים את עצמכם נשארים במשימה הזאת עד מאה ועשרים?
"קודם כול שנגיע לגיל הזה, אבל כן, בהחלט", קובע הרב אמִתי והרב אידלס מהנהן. "כל המעברים שלנו היו בעל כורחנו ואם אתה שואל אותנו, אם תינתן בידינו היכולת להחליט, אז התשובה היא כן ובעזרת ה' אנחנו נרחיב את המקום".
היו ביניכם חילוקי דעות?
"עד היום עוד לא יצא", אומר הרב אמִתי בחיוך, "אבל אני מניח שבשישים השנים שנותרו לנו יחד עוד ייצא לנו. בענייני חינוך יש לנו לפעמים דעות שונות, אבל בנקודות העקרוניות יש לנו את אותו קו מחשבה".
תחיית המתים בטנא עומרים
האוטובוסים שעליהם הועלו תושבי מורג ביום הגירוש הגיעו אל היישוב עפרה, שפתח את שעריו בפני המפונים. הם שהו באולפנת עפרה במשך חודש וחצי, עד שיחליטו לאן פניהם מועדות וכיצד ממשיכים - או יותר נכון, איך מתחילים מחדש. "התכנסנו כל החברים מהיישוב כדי להחליט מה עושים", מספר הרב אמִתי. "חלק מהחברים אמרו שכדאי ללכת ליישוב מעורב וחלק אמרו שכדאי ללכת ליהודה ושומרון. תוך כמה ימים נמצאה לנו אפשרות ששילבה את שניהם: טנא עומרים - יישוב בדרום הר חברון שהוגדר כלא דתי ורצה לקלוט לתוכו גרעין דתי. היו במקום כמה בתים של אמנה שעמדו וציפו לנו, וחודש אחר כך כבר היינו פה", אומר הרב אמִתי.
אל היישוב החדש הגיעו השכנים הנצחיים - משפחות אידלס ואמִתי, ולמרות שבמשך כל השנים ובכל המעברים היו המשפחות בעלות חצרות משותפות, השכנות רבת השנים כמעט הסתיימה. משפחת אמִתי התנדבה לגור בבית שהיה מרוחק מעט מהבתים האחרים שקיבלו המפונים, בהם משפחת אידלס, אך יד ההשגחה כיוונה אחרת. "אנחנו גרנו כשכנים בית ליד בית, גם במורג, גם בעצמונה בסיני, ובקריית ארבע גרנו במרחק של שני בניינים", מציין הרב אמִתי.
בכל המעברים, תכננתם לגור זה ליד זה?
"לא. זה פשוט יצא ככה בכל מקום", הוא מפתיע. "זה ממש יד ה'. זאת חברות הרבה יותר עמוקה ממה שאנשים חושבים, כי הקב"ה מוביל אותנו. מצחיק אותנו לפעמים לשמוע את הנכדים שלנו אומרים שהם הולכים לאידלס. תמיד היו לנו חצרות משותפות, משחקים משותפים וזה הפך להיות חלק מהשגרה". למשפחת אמִתי שבעה ילדים - כולם נשואים, ולמשפחת אידלס עשרה ילדים - שבעה מהם נשואים. השניים אף חולקים מחותנים משותפים וילדים שמתגוררים באותם יישובים.
"כשעברנו לטנא עומרים, הוקצתה למפונים שורה של 13 בתים ברצף, ועוד שני בתים שהיו יחסית מנותקים מכולם", מוסיף הרב אידלס לספר. "משפחת אמִתי התנדבה לגור שם. פתאום המשפחה שהיו אמורים לקחת את הבית לידינו החליטה שהיא לא מעוניינת להישאר בטנא עומרים, ומשפחת אמִתי חזרו להיות השכנים שלנו. לכן אני אומר שהקב"ה מוליך אותנו".
לדברי הרב אידלס, המפונים התקבלו ביישוב בצורה טובה למרות הבדלי המנטליות, אך עדיין צריך לתחזק את השילוב. "זה לא מובן מאליו. אני אומר שזה כמו בזוגיות. כל הזמן צריך לעבוד על הקשר ואני אומר ברוך ה', המצב הוא טוב. רק צריך לזכור שיש כאן שילוב של דתיים וחילונים".
איפה אתם חווים את הקשיים?
"קודם כול, האווירה האישית בין האנשים היא מצוינת", מבהיר הרב אידלס. "אנחנו יישוב חילוני שיש בו לא מעט דתיים, והתושבים הוותיקים צריכים להרגיש שלא באנו להשתלט עליהם. כולם מושפעים מהתקשורת שדואגת להציג שהדתיים אוטוטו משתלטים על המדינה. צריך לתת להם את התחושה שלא באנו להשתלט אלא להפך, נשמח שיבואו להתגורר ביישוב גם המון חילונים. אין לנו כוונה להיות הרוב שם".
"לדוגמה, בכל שנה יש ויכוח שמתעורר על השעות הנפרדות ברחצה בבריכה, האם כל אחד מקבל את המנה שלו או שהוא מרגיש מקופח. גם בחלוקת תקציבי תרבות יש דיונים כמה לתת לתרבות של כל קבוצה. הדתיים עושים הרבה פעילות אבל היא זולה, לנו מספיק מישהו עם גיטרה במלווה מלכה, שיעור לנשים וכדומה, כאשר מן העבר השני צריך להביא לעתים אמנים יקרים. בסופו של דבר תמיד מסתדרים וכולם מרוצים. אחד מחברי היישוב אמר לי שהוא ממש חוזה בתחיית המתים. היישוב שהיה גוסס בעבר נמצא היום בפריחה, ומדהים לראות את זה".
"חותך ישר לגוש קטיף"
הסיבה שהשניים בחרו להמשיך את חייהם אחרי הגירוש דווקא ביהודה ושומרון, היתה תחושה שליוותה את הרב אידלס עוד בימיו האחרונים בביתו שבמורג. "המדרש מספר שעמרם ויוכבד נפרדו כי פרעה היה משליך את הבנים ליאור, ואז באה מרים הקטנה ואמרה לאביה: 'פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה הורג גם את הנקבות'. גם אני הרגשתי ככה, שאם אנחנו לא מעזים לגור ביהודה ושומרון, בעצם אנחנו מביאים גזירה יותר גדולה ממה שהממשלה עושה. הממשלה עשתה זאת בכפייה, ואנשים חששו שזה יקרה להם גם ביהודה ושומרון. אם אנחנו מפחדים להמשיך ביהודה ושומרון, אז איבדנו את האמונה חס ושלום. לכן הרגשנו שאנחנו חייבים להדגיש שלמרות כל מה שעשו לנו, המסר הוא שצריך להמשיך ולבנות".
הרב אמִתי מוסיף: "חלק גדול מאלו שהקימו את הארץ היו ניצולי שואה, ושום דבר לא יכול לשוות למה שהם עברו. אני אומר שגם אם נופלים – קמים. זה שיעור בפני עצמו, לילדים שלנו, לתלמידים שלנו. גם אם אדם עבר קשיים, הוא לא מתפרק בגלל זה ויש להמשיך בבניה חדשה. אנחנו בסך הכול נוקטים בשולי גלימתם של הסבים והסבתות שלנו, שעברו את השואה ובנו את הארץ עם קשיים אין ספור".
"גוש קטיף זה לא הגירוש. אין אצלי מילה כזאת. היינו בגוש קטיף והיה נפלא שם - זהו המקום הנפלא ביותר שאפשר לגור בו, ובעזרת ה' נזכה לשוב לשם. כל אחד יודע למה אנחנו לא שם, אבל כמו באזכרה שאנחנו עושים לסבתא, אומרים כמה היא הייתה מדהימה, איזה אישיות הייתה לה וכו', לא מתעסקים עם זה שבימים האחרונים לחייה היה לה דופק חלש, נשימות איטיות וקוצב לב שלא עבד. היה מפעל כל כך גדול ומכובד וחשוב בכל המישורים, ההתיישבותיים, החינוכיים, החלוציים, והאמוניים, ולכן התמקדות בימים האחרונים של גוש קטיף איננה הדבר הנכון לעשות".
אם מחר אומרים לכם שגוש קטיף נבנה מחדש, האם אתם חוזרים לשם?
"אשתי אומרת שכן ואני אומר שנחשוב", פותח הרב אידלס. אך לעומתו אומר הרב אמִתי בעיניים בורקות: "השאלה איפה יהיו התפילין שלי כשאשמע את הבשורה. לא בטוח שאעבור בבית, גם אם התפילין שלי יהיו שם, יכול להיות שאני אחתוך ישר לגוש קטיף. יחד עם זאת, צריך אחריות לראות כיצד שום דבר שבנינו פה לא ייהרס. כל מה שעשינו עד היום היה יחד עם האישה והילדים. המקומות שעברנו, המחשבות, התפקידים והחוויות נעשו יחד. צריכים לראות איך הדברים שאנו שותפים בהם, ביניהם הקהילה בטנא עומרים והישיבה באשתמוע, לא ייפגעו".