הם מביטים בשעון הכסוף שניצב על הקיר ממש מול מיטתה. השעה כבר שתים עשרה בצהריים והלידה מתקדמת לאִטה. קמעה, קמעה, כך היא גם גאולתן של ישראל.
קולות של פעיית עוללים נשמעים מכל עבר בחדרים הסמוכים, וקריאות צוהלות של "מזל טוב, מזל טוב". ואילו הם מקבלים מסרונים סקרניים מכל בני המשפחה: "נו?", אך הנסיך מסרב להיפרד מהרחם החמים של אמו. והנה, מגיעה המלאכית בוורוד, איילת המיילדת המסורה, ולפי פקודת הרופא היא מזליפה לווריד זריקת מרץ ללידה. הורמון הפיטוצין (או בשמו האחר אוקסיטוצין) מככב בחדר הלידה, ומזרז את התהליך בדיוק במקרים כאלו. ואכן, לאחר כמה דקות נשמעות פעיות וקריאות "מזל טוב". עוד נשמה יהודית יקרה מתחילה את דרכה בעולם.
לפיטוצין נמצאו יתרונות נוספים: בתהליך הטיפולי בהפרעות חרדה, המטפל משתמש בטכניקות שמטרתן להכחיד את החוויה הטראומתית. לדוגמה, אדם שסובל מפחד מכלבים יעבור חשיפה הדרגתית אליהם, וכך לאט לאט ילמד להתמודד עם הטראומה שלו. במשך הזמן החוויה עוברת הכחדה. בתהליך זה חוויית הפחד לא נמחקת כליל, אך משוכתבת בצורת חוויות חיוביות, עד שהיא מאבדת מעוצמתה.
האוקסיטוצין התגלה כמרגיע טראומות, בכך שהוא מחזק את תהליך ההכחדה. חוקרים בדקו קבוצת גברים בריאים שנחשפו לחוויית פחד מותנה, והם נתנו למחציתם אוקסיטוצין סינתטי ולמחציתם אינבו (פלצבו, חומר שנראה כמו תרופה אך הוא חסר משמעות). התברר שבקרב הגברים שקיבלו אוקסיטוצין הודגמה תגובה מופחתת במרכז הפחד במוח, בהשוואה לקבוצת הביקורת שטופלה באינבו. החוקרים סבורים שאוקסיטוצין עשוי להוות בסיס לפיתוח תרופות לטיפול בהפרעות חרדה שמבוססות על פחד מותנה.
אך לא כל הטראומות שוות, וגם כאן יש הורמון שמשחק תפקיד ראשי במתרחש. חוקרים ישראלים ושוודים מצאו במחקר שנערך על חולדות, כי טראומה שאירעה בשעות הבוקר הייתה משמעותית פחות מטראומה שקרתה בערב. חולדות שנחשפו לאירוע טראומטי בשעות הבוקר המוקדמות הראו פחות תסמינים חרדתיים דמויי פוסט-טראומה, בהשוואה לחולדות שנחשפו לאירוע טראומטי דומה בערב, בשלבי השינה הראשוניים.
החוקרים מצאו שפרק הזמן ביממה שבו נחשפו החולדות לטראומה השפיע על התגובות ההתנהגותיות שלהן. החולדות שנחשפו לטראומה בתחילת הלילה הדגימו שכיחות גבוהה יותר של תגובות התנהגות חרדתיות, לעומת החולדות שנחשפו לכך בשעות הבוקר. החוקרים הסבירו כי התגובה הפיזיולוגית לאירועי דחק מאופיינת בהפרשת קורטיזון, הורמון המאפשר לגוף להתכונן ולהתמודד. בדרך כלל בשעות הבוקר, עם ההתעוררות מהשינה, רמת ההורמון בדם עולה, ובשעות הערב לקראת השינה ובתחילתה רמתו יורדת. לכן התגובה לחשיפה לטראומה בבוקר, כאשר הפרשת ההורמון בשיאה, תהיה מלווה בסיכון נמוך להתפתחות פוסט-טראומה. לעומת זאת, בשעות הערב יעלה הסיכון לפגיעה נפשית ארוכת טווח. "להגיד בבקר חסדיך ואמונתך בלילות".
כוחה של הכרת הטוב
אכן, המוח הוא איבר מרתק. בבית הספר לרפואה, כשעסקנו במסגרת לימודי הנוירולוגיה בהתפתחות המוח, למדנו שאצל העובר והילוד מיליארדי תאי המוח מחוברים בצורה לא מסודרת. במשך ההיריון ואחריו מתקיימים חיבורים כמעט אין סופיים בין ענפי התאים, ובמקביל גם תהליכים של זמירה ביולוגית שמאפשר רקימת רשת עצבית בשלה ומתחדשת. ואולי ניתן לחבר בין הפיזיולוגיה המוחית להתמודדות הרגשית עם טראומה. זהו מדע הפסיכו-אימונולוגיה.
והנה דוגמה מוחשית לקשר החשוב הזה. הוזמנתי להקרנת הבכורה של הסרט 'בין שמיים לחול', בהפקת יהודית פסל (שטרנברג), ממגורשות נצרים. הסרט הצליח להעביר את הרוח הנאצלת של אנשי נצרים, קהילה שהייתה בשבילי בית ספר לאמונה במהלך 12 השנים שגרנו שם (חלקית). הקהילה עברה טראומה, ביחד עם כל עם ישראל, ונאלצה להיפרד מבית אהוב, אך הם הצליחו שלא להיפרד מהחזון. הם קיבלו את המהלך במבט קדימה ובהוספת אור.
והנה, מחקרים מצביעים חד משמעית על כך שהכרת תודה היא מנגנון התמודדות יעיל ביותר במצבי לחץ. מי שעושים זאת עוברים החלמה רגשית משמעותית יותר מחבריהם שחשים רגשי קורבנות. הכרת תודה לקב"ה עוזרת לנסח מחדש זיכרונות של אירועים שליליים כ"רצפים גואלים". אנשי אמונה חשים שכל שלב בחיים הוא בגדר מתנה, ולכן מקבלים גם צרה בעין טובה.
לאחרונה נשלחה לי פנינה קוגניטיבית במסגרת קבוצת מטפלים יראי שמיים, עם מטפורה ששופכת אור נוסף על ההתמודדות עם טראומה. גנן מסור מטפל בעצי הפרי שלו, מזבל ומשקה אותם, עד שגדלים פרות מתוקים. הוא בדרך כלל אוהב את גידוליו אהבת נפש, משל היו אלו ילדיו. והנה, בוקר אחד, הוא לוקח מסור גדול ומתחיל לקטוע ענפים מהעצים. למה? כי הוא יודע שכדי לקבל יבול טוב חייבים לקצר את הענפים המיותרים, כדי להזרים מזון ומים לפירות הגדלים. כך זה עובד! האם אפשר גם לבצע זמירה של עומס יתר נפשי ושל חרדות? אכן, וירטואלית אפשר לקחת מסור ולזמור את הדאגות שיש לנו לגבי פכים קטנים, את החרדות המיותרות באמת, את התחרות חסרת המשמעות, ובכך אולי היבול שלנו ייצא שופרא דשופרא.
פרידה ממחנך
ועוד בענייני גינון, לפני שבועות מספר זכיתי לשמוע שיחה מהרב גורדין, כשהספיד את הרב שמואל אקשטיין זצ"ל, שכמה מבניי למדו מפיו תורה. הרב גורדין דימה מחנך טוב כמו הרב אקשטיין לגנן, ומחנך פחות טוב - למהנדס. לגנן אין תכנון קשיח. הוא זורע, ממשיך להיות קשור רגשית לצמחים שלו, נותן להם לצמוח בכוחות עצמם, מצפה לגדילתם העצמית ורק מסייע פה ושם. ואף על פי שיתמהמה - עם כל זה יחכה לו. כל זה בניגוד למהנדס, שיש לו תוכנית מובנית וקשיחה וגם סדר זמנים נוקשה לסיום הפרויקט. אבל כך לא עובדים בחינוך. בניי זכו לצמוח ולגדול בערוגות הבושם של הרב אקשטיין, שזכה לגעת בנשמות, מגע מחייך, אופטימי, חם, ובוטח. חמימות של רחם רוחני. קשה הפרידה...
לתגובות: drchana2@gmail.com