מכירים אותם

נניח, רק נניח, שהיה כאן ראש ממשלה נפלא. כלומר, נפלא ברמה של שלמות קוסמית, נפלא כפי שלא ראינו מאף מנהיג בשום מדינה בעולם. פרפקטו.

נניח שאותו ראש ממשלה היה מכהן בתפקידו במשך, הממ, כתשע שנים. שנים של שגשוג ופריחה, שלום וביטחון, גילה רינה דיצה וחדווה. האם היינו ממשיכים לבחור בו? התשובה ברורה. אבל נניח שפתאום היינו מגלים שהאיש מעשן סמים מגיל עשר ומתייעץ עם נומרולוג פעמיים בשבוע? האם היינו ממהרים להדיח אותו מכהונתו לטובת ראש ממשלה גרוע ממנו?

נניח, רק נניח, שהיה כאן ראש ממשלה איום ונורא. כלומר, נורא ברמה של טרור יומיומי, איום קיומי, קריסת מערכות שלטון ועוני מחפיר עד בקשת סיוע של משלוחי מזון מסומליה. נניח שהיה כאן ראש ממשלה נורא עד כדי כך שיגאל סרנה היה מפרסם עליו סטטוסים אוהדים. כן, אני מקצין בכוונה. האם היינו מצביעים לו בבחירות הקרובות? התשובה ברורה. ונניח שהיינו יודעים שהאיש ישר וטוב לב, ושתהליך קבלת ההחלטות שלו הוא ללא דופי. האם היינו בוחרים בו בכל זאת?

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל כתשע שנים. רבים רואים בו ראש ממשלה נפלא, אחרים רואים בו את השטן, ופה ושם יש גם כאלה שמקבלים או לא מקבלים אותו על יתרונותיו וחסרונותיו ושרה נתניהו שלו. אלה וגם אלה יודעים בערך מה הם עומדים לקבל מהאיש, איזו ממשלה הוא יקים – אם וכאשר – ומה יהיו קווי היסוד שלה בתחומים השונים. וכשאנחנו יודעים את כל זה, למי אכפת מסיפורי מחזור הבקבוקים של שרה, או כיצד היא משפיעה על ההחלטות של בעלה? אם אני חושב שנתניהו הוא ראש הממשלה הטוב ביותר, מצדי שיקבל הוראות פעולה מהחבר הארנב הדמיוני שלו. ואם אני מתנגד לו – הדבר האחרון שיפריע לי אלו טעויות העברית בסרטוני התעמולה שלו.

השאלה שנותרת פתוחה היא אם הציבור באמת מתרשם מכל הסיפורים הפיקנטיים שבשולי הנושאים המהותיים, או שהרכילויות האלה מעניינות בעיקר את נוני מוזס וכתבי הערוצים המסחריים? ומה באשר לראשי מפלגות אחרים, שגם אצלם צצים ועולים סיפורים שונים ומשונים על ידי גורמים בעלי אינטרס? האם ציבור הבוחרים, שמאחוריו היכרות רבת שנים עם רוב הפוליטיקאים הבכירים, יזוז מעמדותיו בגלל פרסומים בעייתיים של ערב בחירות? או בקיצור: כמה כוח יש לשטיפת המוח?

תשובה ברורה אין לי. אבל רמז אפשרי יכולנו לראות בבחירות המקדימות לבית היהודי, כאשר גימיקים, סיסמאות וסרטונים התגלו כחסרי השפעה כמעט לחלוטין. גם בפריימריז של מפלגות אחרות אנשים נמדדו לפי פעילותם לאורך תקופה ולא לפי כותרות צעקניות ותעמולה חלולה. לא מן הנמנע שסרטוני הרשת הפוליטיים והוויכוחים על אודותיהם עוברים מעל לראשו של הציבור הרחב, ובעצם ההשפעה שלהם שואפת לאפס. הציבור אולי לא חכם יותר מאנשי התקשורת שלו, אבל מותר לקוות שהוא הרבה יותר ענייני.

סאטירה בשינוי

'הכל שפיט', תוכנית הסאטירה החדשה של יוצאי אתר 'לאטמה', עלתה סוף סוף לשידור בערוץ 1. וכצפוי, דרך החתחתים שעברה התוכנית בדרך אל המסך היא שום דבר לעומת מה שמצפה לה מעכשיו. יש לומר בהגינות שיוצרי התוכנית מתמודדים כרגע עם משימה כמעט בלתי אפשרית: מתן תשובה ציונית הולמת הן למבקרי תקשורת משמאל שאורבים לה בפינה והן לצופים מימין שמצפים ממנה לניסים וישועות. לפחות בנושא הכתיבה ורמת ההומור יש מקום לסבלנות מצד הצופה. הפתיחה הייתה בינונית, עם בדיחות שעבדו יותר וכאלה שפחות, אבל כל עוד אנשים כמו אבישי עברי, יותם זמרי ותותח-העל נועם יעקובסון חתומים על המוצר – הכישרון והפוטנציאל קיימים.

אם יש עניין אחד שדורש שינוי ברור ומיידי – זהו השינוי. למרבה הצער, והצער אכן רב, ההפקה נפלה לתוך בורות ענק חשופים במאמץ לשנות ולהתאים את 'מהדורת השבט' של לאטמה למדיום האחר ולקהל החדש. למהדורה נוספו קדימונים למערכונים (שזה קצת כמו להתחיל בדיחה בשורת המחץ), לבדיחות הודבקו צחוקים מוקלטים (ערוכים ברשלנות ערוץ אחדית אופיינית), הקליפ המוזיקלי עבר מאמצע המהדורה לסופה (וכך התוכנית מסתיימת בלי פאנץ' לפרצוף), ונדמה שגם המסרים הפוליטיים רוככו. דווקא בגלל הציפיות הלא נמוכות של האוהדים הוותיקים – היה מקום להקפיד יותר בבחירת השינויים.

אולי האכזבה הגדולה מכול היא הבחירה להחליף את צמד המגישים בזוג שחקנים מפורסמים יותר. זוהי חשיבה מסחרית מוכרת, בנוסח אולפנים הוליוודיים, וייתכן שהיא הונחתה על יוצרי התוכנית מלמעלה. כך או אחרת, החילוף נראה כרגע כאסון גדול יותר משריון אלי אוחנה בבית היהודי. רונית ואלחנן, מגישי המהדורה האינטרנטית, יצקו תמימות ושובבות אל הדמויות שגילמו. הרוגע ופני הפוקר שלהם שירתו את ההומור, והשימוש בשמותיהם האמיתיים הקנה להם אמינות יתר לעומת המגישים הנוכחיים. יכול להיות שמתישהו נתרגל גם לזוג החדש, נטול החיבור האידיאולוגי והכימיה ההדדית, אבל למה בכלל להחליף הרכב מנצח?