להישפט לפי דין תורה

פנייה לבית דין בסכסוך ממוני, במקום לבית משפט אזרחי, היא חובה הלכתית שיש בה גם תועלת מעשית.

הרב שלמה אישון , כ"ג בשבט תשע"ה

להישפט לפי דין תורה          -ערוץ 7
פנייה לבית דין בסכסוך ממוני, במקום לבימ"ש אזרחי, היא חובה הלכתית. בית משפט
צילום: פלאש 90

ההלכה אוסרת באיסור חמור להתדיין שלא בדין תורה. חומרת האיסור באה לידי ביטוי בדברי הרמב"ם: "כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'. לפניהם ולא לפני עכו"ם, לפניהם ולא לפני הדיוטות..." (הלכות סנהדרין כו, ז).

אמנם ההלכה נותנת תוקף הלכתי לחלק מחוקי המדינה בהתבסס על "משפט המלך", "דינא דמלכותא" או "תקנות הקהל", אך המדובר הוא בעיקר בחוקים העוסקים בתחומי השלטון כגון מיסוי, קרקעות, הדין הפלילי, דיני התעבורה וכדומה. בנושאים אלו אין מניעה הלכתית להתדיין בפני בתי המשפט במדינת ישראל. אולם כאשר מדובר במשפט הפרטי האזרחי, הדעה הרווחת בין הפוסקים היא שאין לפנות לבית משפט שפועל שלא על פי דין תורה.

האיסור להתדיין שלא על פי דין תורה אינו מסתכם בפנייה לבית המשפט בלבד. לאיסור יש השלכה גם בכל הנוגע לתוצאות הדיון המשפטי: מי שהגיש תביעה בבית המשפט וזכה שם בממון שלא כפי המגיע לו בדין תורה, הרי שאם יגבה ממון זה מבעל דינו – ייחשב גזלן. כמו שכתב בשו"ת התשב"ץ: "אם דיניהם אינו כדינינו, הדבר פשוט שהוא אסור, והדן לפניהם הרי הוא גזלן ופסול לעדות עד שישלם מה שנטל ממנו שלא כדינינו, אף על פי שהוא (זכה) בדיניהם, ודבר זה לרוב פשיטותו לא ניתן ליכתב" (ב, רצ).

הרב הראשי הראשון למדינת ישראל, הרב הרצוג זצ"ל, תיאר בכתביו את אכזבתו מההחלטה שמשפט התורה לא יהיה חלק מהמשפט המחייב במדינת ישראל, וכתב בין השאר: "כסבורים היינו שתיכף להכרזת המדינה, הגורמים הקובעים בשטח הזה, יהיו נמלכים מיד בסמכות התורה בארץ – 'כדת מה לעשות'. אמנם כך הוא הנוהג בכל ארץ נכבשת, שמשאירים את החוק הקיים מכבר, שלא לגרום תזוזות וזעזועים קשים בעולם המסחר וכו', אך במה הדברים אמורים – באומות שאין להן משפט שהוא חלק מדתם, מה שאין כן אצלנו, הרי זה דבר חמור מאד מאד לקיים אפילו לזמן מועט משפט זר..."

עם זאת חשוב לדעת כי האפשרות להתדיין במדינת ישראל בדין תורה אינה בגדר "הלכתא למשיחא". כבר כיום עומדת בפני המעוניין בכך אפשרות לדון דיני ממונות בהתאם להלכה מכוח חוק הבוררות. הדבר מצריך חתימה של שני הצדדים על שטר בוררות שבו הם מקבלים על עצמם את סמכות בית הדין להכריע במחלוקת שביניהם. פסק הדין שניתן על ידי בית הדין המשמש כבורר מוסכם מחייב משפטית וניתן לאכוף אותו בהוצאה לפועל. באופן זה יכול דין התורה להפוך בפועל לחלק ממערכת המשפט במדינת ישראל.

מהיר ויעיל יותר

יש החוששים לפנות לבית דין שדן על פי ההלכה משום שהם סבורים שבבית המשפט יקבלו יותר. על כך יש להשיב שתי תשובות: א. עדיף לקבל סכום נמוך המגיע על פי דין, מאשר לקבל סכום גבוה ולהיחשב גזלן. ב. בשטר הבוררות שעליו חותמים בבתי הדין לממונות מקבלים הצדדים את סמכות בית הדין הן לדין והן לפשרה. באמצעות הפשרה ניתן לחייב גם במצבים שבהם ראוי לחייב אך לא ניתן לעשות זאת על פי דין, כגון כאשר ההלכה היא ש"פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים", כאשר מדובר בנזק שאינו ישיר ועוד.  עם זאת, נכון הוא שהחיוב בבית הדין בגין נזקים עקיפים הוא קטן יותר מאשר בבית המשפט, אך בוודאי שזה לא מהווה סיבה או הצדקה להימנע מלהתדיין בדין תורה.

יצוין שפרט לחובה ההלכתית לפנות לבית דין לממונות אשר דן בדין תורה, יש בכך בדרך כלל גם תועלת מעשית: בתי דין לממונות שדנים בדין תורה הם במקרים רבים מהירים ויעילים הרבה יותר.

אם הנתבע מסרב להתדיין על פי דין תורה, פתוחה בפני התובע הדרך לתבוע אותו בבית משפט. נחלקים הפוסקים בשאלה האם במצב זה מותר יהיה לתובע לגבות מן הנתבע כל מה שיפסוק לו בית המשפט, או שמא יהיה רשאי לקחת לעצמו רק את הסכום שבו היה זוכה על פי דין תורה.

יש הסוברים שההיתר לתבוע בבית משפט מוגבל למה שמגיע על פי דין תורה. לשיטתם, לאחר שזכה בבית המשפט, על התובע לפנות לדיין כדי לבדוק כמה מגיע לו על פי ההלכה. דרך זו מעוררת קושי משום שבאופן מעשי היא מחייבת את התובע, לאחר הדרך הארוכה שעבר בבית המשפט, לפתוח מחדש את הדיון בפני בית דין רבני, ואכן בפועל הדבר כמעט לא נעשה.

המקובל למעשה להסתמך על הדעה החולקת, שעל פיה התובע בבית משפט בהיתר יכול לקבל כל מה שייפסק לזכותו. וזאת משני נימוקים: א. הנתבע קיבל על עצמו את דיני בית המשפט. ב. היתר פנייה לבית משפט משמעו שבית המשפט דן מכוח בית הדין, ובסמכות בית הדין לקנוס את הנתבע שסירב להתדיין בדין תורה.

כל זה, כאמור, כאשר הנתבע סירב להתדיין בדין תורה, אך מלכתחילה יש לפנות לבתי דין לממונות אשר דנים על פי ההלכה. ככל שיגדל מספרם של המעדיפים את בתי הדין לממונות על פני בתי המשפט, כן יגדל היישום בפועל של דין התורה במדינת ישראל  – מבלי להזדקק לשינויים בחקיקה.