במשך תשע שנים הייתה בת יחידה להוריה, עד שבערב תשעה באב נולד אחיה בן ציון. מיד הפך להיות כל עולמה, אח קטן ויקר שעמו השתעשעה בכל עת. מהרגע הראשון אהבה אותו. הוא היה ילד חולני, שנלקח לטיפולים ועבר ניתוח. רחמיה נכמרו עליו ביותר והיא שמרה עליו כבבת עינה. כאשר הגיעה לפרקה התחתנה עם אליהו ונולדו להם מרדכי וראובן.
יום אחד, כשהייתה בת שלושים ושתיים, הגיעה לבקר בבית הוריה והריחה ריח שרוף במטבח. היא התפלאה איך אמה החרוצה הקדיחה את תבשילה. כאשר נכנסה פנימה ראתה כי אמה שוכבת במיטתה ללא רוח חיים. הסתבר שעברה דום לב פתאומי. צער מילא את נפשה של לאה ורצונה לגונן על אחיה הקטן, שהפך כמוה ליתום מאם, גבר שבעתיים.
באותה עת פרצה המהפכה של חומייני. פחד נפל על היהודים שחיו עד אז בשלווה. האב אמר ללאה שתיסע בהקדם האפשרי עם בעלה וילדיה לישראל. הם שמעו לדבריו ובשנת תשל"ט טסו ארצה דרך יוון, אך האב והאח בן ציון נותרו באיראן תחת משטר האייטולות.
כאשר הגיעו ארצה פגשו קרובים רחוקים שהיו שנים רבות בארץ. בתחילה התגוררו בבני ברק אצל דודים ולאחר מכן עברו לרמת גן, שם נולד מישאל. כל העת היו מאוד מודאגים ממצבם של האב והבן. לאה לא יכלה לשאת את הגעגועים אליהם ואת החשש לגורלם.
יום אחד כאשר בן ציון נסע באוטובוס בטהרן אירעה תאונה, והוא נפצע בראשו מהשמשה הקדמית וסבל כאבים עזים. בגלל מהומת המהפכה הוא חשש לטפל בפצעו הפנימי ואיכשהו התאושש, אבל סבל מכאבים חוזרים ונשנים בראשו, ולא הלך לבית רפואה לטפל בפצעיו.
לאחר שנה וחצי עלו ארצה האב והבן והתיישבו ליד משפחתה של לאה, שהייתה מאושרת להתאחד עמם. ברבות הימים בן ציון התחתן ונולדה לו בת.
ואז הגיעו ימי רעה. האב מישאל הלך לעולמו, וכעבור שנה נפטר אליהו, בעלה של לאה, וכך התייתמה לגמרי והתאלמנה בזמן קצר. היא מצאה נחמה בצאצאיה והקשר בינה ובין אחיה הקטן התהדק יותר.
בן ציון עבד במפעל כפועל פשוט. יום אחד חש בכאבים עזים בראשו. מנהליו רצו להזעיק אמבולנס, אבל הוא אמר להם שיסתדר והזמין מונית שלקחה אותו מיד לבית הרפואה תל השומר. הוא הגיע לחדר מיון, שם אובחן ונאמר לו כי עליו לעבור ניתוח מיידי בראשו. הסתבר שהיו לו שטפי דם מהתאונה באיראן והיה צורך לנקות את המקום. הרופאים לא הבינו איך הצליח לשרוד בכל אותן שנים. מצבו היה ממש מסוכן.
הוא עבר ניתוח אחד שבו התבצע ניקוי בראשו, אבל לא היה די בכך. לאחר מכן עבר ניתוח נוסף, והרופא אמר שגם זה לא מספיק. לאה ביקרה את בן ציון ערב הניתוח השלישי. היא ידעה שהפעם הוא עומד לעבור ניתוח מסובך יותר ושחייו תלויים מנגד. היא חשה שהיא עלולה למות מרוב צער אם יאונה לו רע. בן ציון היה ונשאר אחיה הקטן והיא רצתה לגונן עליו, אבל איך תעשה זאת כעת, כאשר אין לה הורים ולא בעל שיתמכו בה?
זו הייתה שעת לילה ועצב גדול נפל עליה. היא הסתובבה כסהרורית במסדרונות הגדולים של בית הרפואה. לפתע ראתה דלת שהובילה למדרגות חירום, והתעורר בה חשק לצאת ולפרוק את מועקתה בדמעות. כשיצאה ראתה כמה כוכבים מנצנצים בתוך אפלה גדולה. הכול חיכה רק לה.
באותם רגעים הוציאה כל מה שהיה בלבה. היא דיברה, צעקה, בכתה לריבון העולמים וקראה: "אין לי אמא, אין לי אבא וגם אין לי בעל. יש לי רק אח אחד שנשאר ממשפחתי ואני מאוד מאוד אוהבת אותו". שוב ושוב התחננה לרפואתו השלמה וביקשה שיחזור לאיתנו.
"אני לא רוצה ממך שום דבר, ריבונו של עולם", צעקה אל תוך הלילה, "רק דבר אחד אני מבקשת: תשאיר את אחי הקטן איתי".
אחר כך חזרה לתוך הבניין ושטפה את פניה הרטובות מדמעות.
היא ניגשה לחדרו של אחיה ואמרה לו ולאשתו: "אני עייפה וחייבת ללכת הביתה", והוסיפה: "אני בטוחה, ממש בטוחה, שהכול יהיה בסדר".
האח נותח למחרת, והפעם הניתוח הצליח ללא דופי ובן ציון שוחרר בתוך זמן קצר לביתו. אחותו הבכורה לאה ידעה בנפשה שהוא הבריא מפאת צעקותיה ודמעותיה שקרעו את מסך השמיים באותו לילה.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]