אמריקה תקשיב בעניין

על רקע הביקורת הגוברת נגד מדיניות ממשל אובמה בסוגיית הגרעין, לנאום של נתניהו בקונגרס בהחלט עשויה להיות השפעה.

עמיאל אונגר , כ"ד בשבט תשע"ה

אמריקה תקשיב בעניין        -ערוץ 7
בנימין נתניהו נואם בקונגרס
צילום: רויטרס

מערכת עיתון 'הארץ', אשר מתנגדת לנסיעתו של ראש הממשלה לנאום בפני הקונגרס, מאשימה את נתניהו ביוהרה: הוא סבור שעל ידי נאום אחד בכוחו לשנות את מהלך הדברים בוושינגטון. כאילו יש בארצות הברית קונצנזוס בעד הסכם כלשהו עם האיראנים, ונתניהו לבדו שואף לשנותו במחי-נאומו.

אם כך באמת היו פני הדברים לא היה טעם בנסיעת ראש הממשלה לוושינגטון, אך למזלנו המצב שונה. הוויכוח שם בעיצומו, והוא חוצה מחנות ומפלגות. כך למשל ה'וושינגטון פוסט', שתמך בקיום משא ומתן עם איראן ואפילו בהסכם הזמני, מזהיר כעת את הממשל שעליו להשיב למספר טענות שמעלים מבקריו, ושאם הוא מעוניין בהסכם יציב - עליו לשכנע את הקונגרס.

במאמר מבריק בכתב העת 'אמריקן אינטרסט', סוקר העורך פרופ' וולטר רוסל מיד, אחד המומחים הגדולים למדיניות החוץ האמריקנית, את השאלה מדוע הבית הלבן נמצא בבדידות גוברת בסוגיה האיראנית. פרופ' מיד מגיע לאותן מסקנות כמו ה'פוסט': הבית הלבן מייצר אי נוחות בגלל רצונו להשתיק את הוויכוח וסירובו להתעמת עם הביקורת על הנחות היסוד של מדיניותו.

בשימוע לפני ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט שנערך ב‑29 בינואר, הזהיר הנרי קיסינג'ר כי "מה שהתחיל כמאמץ בינלאומי המגובה בשש החלטות או"ם למנוע מאיראן את היכולת לפתח אופציה גרעינית צבאית", הפך "לשיחות דו-צדדיות לגבי היקף אותה יכולת, דרך הסכם הקובע מגבלה היפותטית של שנה לדהירה משוערת" אל הפצצה הגרעינית. קיסינג'ר מנבא שמדינות האזור לא יסמכו על הטווח של שנה (הכרוך בפיקוח חמור ופולשני), ולכן סעודיה, מצרים וטורקיה יפעלו להשגת פצצה סונית משלהן.

עדותו של קיסינג'ר חשובה במיוחד, היות שתומכי אובמה משווים את הפתיחות שלו כלפי איראן למהלכו של קיסינג'ר שסיים את הנתק בין ארצות הברית לסין הקומוניסטית, בשעה שכיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשל ניקסון. קיסינג'ר, שדגל בשיטת מאזן הכוחות שאותה מגייס אובמה, רואה באיראן איום יותר חמור מדאעש, ולבטח סכנה למאזן הכוחות האזורי.

גם מה שנראה כהישג של הממשל, כאשר סנטורים דמוקרטים טרפדו את הצגת הצעת החוק קירק-מננדז להטיל סנקציות חדשות על איראן, היה רק בגדר דחייה של הצעדים הללו עד לתאריך היעד לגיבוש הסכם מסגרת כולל, תאריך שנופל סמוך לביקורו של נתניהו.

גם אובמה מתחיל לקלוט את האווירה, כאשר הוא מכריז בעמדו לצדה של הקנצלרית הגרמנית אנגלה מרקל שלא תהיה הארכה נוספת בשיחות מול איראן. מכאן ניתן ללמוד שלא מדובר בקרב אבוד, ובניגוד למה שבטוחים ב'הארץ', נאום מעורר תהודה של נתניהו אכן עשוי להשפיע על מהלך הדברים.

אחריותו של הנרדף

אפשר להבין את העיתונאי קלמן ליבסקינד, אשר מצהיר על כוונתו להצביע בפעם הראשונה לליכוד כמחאה על המסע התקשורתי השפל המתנהל נגד ראש הממשלה. אפשר להבין, אך לא להסכים. כי רדיפה על ידי נוני מוזס או רביב דרוקר אינה נימוק מספיק להחלטה מי צריך לכהן כראש הממשלה. לכל היותר הדבר יכול לשמש כשובר שוויון כאשר מחליטים בין מספר מועמדים ראויים.

יצחק רבין עקץ פעם את שמעון פרס ואמר "במסכנות לא קונים מנהיגות". הטענה הזאת רלוונטית לקמפיין הבחירות של הליכוד, שמתמקד בהזדהות עם ראש ממשלה נרדף. נכון שבשמאל ובתקשורת אימצו את הגישה "רק לא ביבי", אבל המקום היחיד שבו רואים את הסיסמה הזאת בריש גלי הוא במודעת בחירות של הליכוד - המציגה רשימה של מי שמבקשים לסלק את נתניהו, שמסתיימת בתקשורת.

אם קלמן ליבסקינד היה טוען שבין המועמדים המבטאים את עמדותיו נתניהו הוא הראוי, המנוסה או המוכשר מכולם - זו הייתה עמדה סבירה. ואם ליבסקינד החליט דווקא לבקש את הנרדף - עדיף היה לו להתמקד במסע שמתנהל נגד נתניהו על ידי ממשל אובמה, כאשר אנשי ממשל לוחשים באוזני חברי קונגרס להחרים את נאומו. גם החלטתו של נתניהו לא לסגת מכוונתו להעלות נושאים שהממשל מבקש להתחמק מהם בסוגיה האיראנית, הייתה יכולה להיות עילה להצביע לליכוד. אולם אי אפשר להוריד את מערכת הבחירות לרמת הדו קרב בין 'ידיעות' ל'ישראל היום', כאשר בגיליון 'ישראל היום' של יום שלישי חמשת העמודים הראשונים תפוסים על ידי המאבק במוזס, ורק בעמוד שש אנחנו מגיעים לפצצה האיראנית.

ואם ליבסקינד מתעקש שבכל זאת הנושא הקריטי בבחירות הוא נושא העמותות והתקשורת, כדאי לפחות שנשפוט את המועמדים על פי השאלה מי היה בכוחו לשנות דברים בתחום וטרם פעל בנושא.

גם לנו יש קרוואנים

מרגע שנחשף ברבים המחטף שביצע האיחוד האירופי בשטח 1‑E הסמוך למעלה אדומים, השעון התחיל לתקתק. ראש הממשלה, בשיחה עם שר הביטחון, הורה אמנם להרוס את המבנים הבלתי חוקיים לאלתר. אך לצערנו, ההיסטוריה של המתחם הזה רצופה אכזבות שדווקא מתחילות בהצהרות ממשלה החלטיות.

כך למשל בנובמבר 2012, כאשר הממשלה הכריזה על בניית שכונה יהודית במקום בתגובה להחלטת עצרת האו"ם לשדרג את מעמד פלשתין למדינה משקיפה. ההחלטות הנחרצות הסתיימו באי ביצוע, ואפילו ברינונים על כך שראש הממשלה נתן התחייבות לאמריקנים לא לבנות בשטח הזה.

כך הצליחה ישראל ליצור חוסר אמינות לגבי נחישות כוונותיה, ובהותירה חלל באזור - הוא מתמלא על ידי חורשי רעתנו בבריסל. אם ימסמס נתניהו את הנושא עד לבחירות, הבתים הבלתי-חוקיים יהפכו לעובדה קבועה בשטח. הרי לא מדובר בעמונה או בעפרה - שם שלטון החוק הישראלי יכול להגיע ולהרוס בתים גם אחרי שנות דור.

אם מדינת ישראל אינה מסוגלת להגן על ריבונותה בשטח, כדאי שהרשויות המוניציפליות הנפגעות (מעלה אדומים וירושלים) יחד עם תנועת אמנה ירימו את הכפפה. אפשר להביא קרוואנים אל השטח ולהקים בית יהודי סמוך לכל בית פלשתיני שהקים האיחוד האירופי. אפשר גם להעתיק את נוסח השילוט של האיחוד, ולהצמיד גם למבנים שלנו שלט בנוסח "סיוע הומניטרי והגנה על אזרחים".

אולי על ידי הקרבת מספר מבנים ארעיים נצליח למנוע את קטיעת הרצף הקרקעי בין ירושלים למעלה אדומים. זאת מתוך הנחה שלממשלת ישראל יהיה נוח יותר להציג "אי משוא פנים" בסילוק של יהודים וערבים כאחד מהשטח.