1. מה משותף לפרס ספיר 2005, פרס טבע לשירה 2007, פרס פסטיבל הקולנוע בירושלים 2007, פרס דולינסקי של האוניברסיטה העברית 2007, פרס שר התרבות לספרות מופת 2008, פרס שירה על הדרך 2008, פרס ספיר 2009, פרס לאה גולדברג לשירה 2011, פרס ס. יזהר 2011, פרס שר התרבות לספרות מופת 2011, פרס הליקון 2013, פרס ברנשטיין 2013, פרס פסטיבל שער לשירה 2013 ומלגות פרדס לסופרים מטעם הספרייה הלאומית 2014?
אל תתאמצו יותר מדי, כי ידידי, העיתונאי עדי גרסיאל, כבר מצא עבורכם את התשובה. בועדות השיפוט של כל הפרסים הללו, ומחילה אם שכחנו איזה פרס, ישב מיודענו הפרופ' אריאל הירשפלד.
2. מי שהשם פרופ' אריאל הירשפלד איננו אומר לו דבר לא צריך להרגיש שלא בנוח. זה בסך הכל אומר שהוא לא כל כך הקשיב לחדשות בשלושת הימים האחרונים.
הפרופ' הירשפלד הוא זה אשר בעטיו פרצה "סערת פרסי ישראל", לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו סירב לחתום על כתב המינוי שלו ועל כתב המינוי של פרופ' אבנר הולצמן, כחברי ועדות השיפוט לפרס ישראל לספרות ולשירה.
הירשפלד נפגע מטבע הדברים, אך לא פחות מכך נפגעו ככל הנראה כמה מחבריו, שהחליטו לפרוש אף הם מועדות השיפוט ולגרום בכך לתוהו ובוהו ולמעשה לאפשרות שפרס ישראל לספרות ולשירה כלל לא יחולק השנה.
3. הירשפלד איננו "השופט הנודד" היחיד וסערות סביב פרסים בתחומי הספרות הן לחם חוקה של הברנז'ה הרלוונטית. דווקא העיתון "הארץ" היה זה שבשנה שעברה תהה כיצד זה יתכן שאנשי השיפוט הבפרסים השונים מגיעים כמעט תמיד מתוך אותה קבוצה קטנה ואחידה.
בין השופטים הנודדים ניתן למצוא פרופסורית ששפטה לאורך השנים האחרונות בפרס ספיר, פרס ישראל, פרס ברנשטיין, פרס טשרניחובסקי, פרס לאה גולדברג, פרס רמת גן ופרס ברנר. לא פחות, אולי יותר. חברים שהשתתפו ב-3 עד 5 ועדות שיפוט יש עוד לא מעט.
4. בסופו של דבר מדובר בקליקה מחקרית-ספרותית מוגדרת, שטעמה הדי דומה מביא לכך שחלק מהפרסים, ודאי החשובים שבהם, הפכו למעשה לסוג של "גביע נודד".
התלונה נשמעת כמו התבכיינות, אולם אם לוקחים בחשבון שחלק ניכר מהפרסים באים עם מלגה כספית נאה בצדם, מבינים שהתמונה מורכבת יותר.
בעולם שלנו, שבו התמלוגים ממכירת ספר ממוצע בשפה העברית אינם יכולים לקיים את הסופר אפילו לא בדוחק גמור, פרס כזה מהווה למעשה מלגה כספית לצורך כתיבת הספר הבא. סכום כסף שמאפשר לסופר לפנות את עתותיו ולהקדיש את זמנו לכתיבה.
חלוקה של הפרסים לקליקה מסוימת פירושה עידוד היצירה בקליקה מסוימת וזניחת התמיכה בסופרים ובספרות המגיעה ממקומות אחרים. האחידות השיפוטית גם מביישת את הספרות הישראלית, ובעקיפין גם פוגעת בה.