1. למטייל המזדמן נראה היער מקום פסטורלי מאוד. סנאים מקפצים, תנים מייללים, זאבים נעים ונדים בלהקותיהם והציפורים הרבות מצייצות מלמעלה. אולם, מי שמכיר את היער יודע שמדובר במקום אכזרי מאוד.
ברגע שחיות היער מריחות דם, הן מבינות שהיכן שהוא ישנה חיה פצועה. החיות הטורפות יוצאות בעקבות הריח, ומשסעות תוך דקות ספורות כל פיסה אפשרית מגופה של החיה, עוד בחייה. אין רחמים ביער. החיות הגדולות לוקחות את שלהן, הקטנות לוקחות את שלהן, וגם הציפורים מגיחות בתורן. מה שהתחיל בריח של כמה טיפות דם מסתיים רק כאשר הציפור האחרונה סיימה לנקר את שלה.
2. יש רגעים שבהם הפוליטיקה היא כמו יער. פוליטיקאי שנמצא "על הסוס" גורם ליריביו פשוט להתרחק. הם מנתקים מגע ופשוט ממתינים, לא עושים דבר. אולם, ברגע שהיריבים מריחים את טיפת הדם הראשונה, את המנדט הראשון שמתערער, נפתח הסכר וכל מי שיכול מסתער.
כך קרה גם לנפתלי בנט. כל עוד מפלגתו, הבית היהודי, עמדה בסקרים על 15-16 מנדטים, הליכוד כיבד באופן כללי את ההסכמה על אי התקפה בין המפלגות. אולם, ברגע שפרשת אוחנה גרמה לבנט להתחיל לדמם מנדטים, עט ראש הממשלה נתניהו על השלל, והחל לתקוף.
3. מי שקיווה שהסכם אי הלוחמה יחזיק מעמד התבדה, בעיקר משום שהוא היה חסר סיכוי מלכתחילה. אין מציאות שבה שתי מפלגות שיושבות על בסיס אלקטורלי דומה באופן יחסי (דתי-מסורתי-ימני) יצליחו להעביר מערכת בחירות בלי לנגוס זה בזה.
למרות זאת, בליכוד כן מנסים להפיק לקחים מניסיון הפעם הקודמת. בליכוד ניתחו את הקמפיין הקודם והגיעו למסקנה שקמפיין נגטיבי נגד הבית היהודי מבריח קולות מהבית היהודי אבל לא מביא אותם לליכוד. המצביע הפוטנציאלי מבין את ה"סכנה" לכאורה, אך מתקשה להבחין בהבדל בין ציפי חוטובלי לאורית סטרוק.
אגב חוטובלי, הספירה המחודשת של הקולות בליכוד, אשר הבהירה מעבר לכל ספק כי חוטובלי היא זו הממוקמת במקום ה-20, היא אחד הדברים הרעים ביותר שקרו לקמפיין הבית היהודי. התוצאה הטובה יותר הפיחה חיים מחודשים במועמדת הצעירה והנמרצת, והחזירה אותה לפעילות פוליטית ב-100 אחוזי תפוקה. התוצאה היא קמפיין אגרסיבי מאוד בקרב מצביעי המגזר הדתי-לאומי, שבו לחוטובלי אהדה גדולה מאוד.
חוטובלי היא גם אחת מאלו העומדים מאחורי "קמפיין החיבוקים". בליכוד הבינו שלתקוף את הבית היהודי זה רע, והחליטו פשוט לחבק. בליכוד לא תוקפים ישירות את הבית היהודי (מלבד יעלון שנחזור אליו בהמשך), ומאשימים בכל את "התקשורת". ראשי הליכוד, ובראשם נתניהו, נוקטים בטקטיקת "חיבוק הדוב", ומצהירים השכם והערב שהבית היהודי תהיה השותפה הטבעית בממשלה הבאה. במקביל חוזרים בליכוד פעם אחר פעם על הטענה לפיה ראש המפלגה הגדולה ביותר ירכיב את הממשלה. החיבוק הזה מכאיב מאוד לבנט, שמנסה בכל דרך להשתחרר מהלפיתה.
4. בנט, שגם הוא מנסה שלא להפר בגלוי את הסכם אי ההתקפה לכאורה עם הליכוד, מנסה לנקוט בטקטיקת היאבקות שנועדה למשוך את היריב לתקוף ראשון. בנט לא תוקף ישירות את אנשי הליכוד בשמותיהם, אולם בהחלט מנסה לגרות אותם לתקוף אותו בחזרה. והראשון שנפל קורבן לטקטיקה הזו הוא שר הביטחון משה יעלון.
דיבוריו של בנט על מה שהתרחש במהלך מבצע "צוק איתן" נועדו להוציא את שר הביטחון משלוותו, והם אכן עשו זאת. יעלון יצא בהכרזה "בנט משקר" ובכך העניק לבנט את האליבי, ואפשר לו לטעון "הליכוד תקף ראשון". כעת יצטרך בנט להחליט האם להסיר את הכפפות לחלוטין למרות החשש מאיבוד מנדטים לגוש כולו, או להמשיך במאבק בעצימות הנוכחית, הנמוכה יחסית, למרות היתרון המובנה שהליכוד נהנה ממנו בסוג המאבק הזה.